חסימות כבישים אינן לגיטימיות בשום פנים אבל אחרי שאמרנו את זה צריך לראות את המצוקה שעומדת מאחורי התנהלות כזו, ותמשיך לייצר פעולות דומות בעצימות הולכת וגדלה.
דתיים-לאומיים יכולים לדמיין מצב שבו המדינה הייתה מטילה חובת שירות מלאה של 3 שנים על כלל בני ה-18, בנים ובנות, בלי שום אפשרויות קיצור או דחייה עבור המכינות והישיבות. ובמקביל מודיעה שאין יותר כשרות בבסיסי צה"ל וכל היחידות מעורבות.
חילונים יכולים לדמיין החלטה להשבית לחלוטין כל פעילות מסחרית בשבתות, כולל תחנות דלק ומקומות בילוי ומוניות וכל סוגי החנויות ואתרי התיירות. או החלטה להסיר ממערכת החינוך והאוניברסיטאות כל מידע שמנוגד לפשט דברי חז"ל.
הנקודה היא לא שיש דמיון בין המקרים מצד מידת הצדק מאחורי ההחלטות, אלא שיש מצבים, לא מופרכים לחלוטין (מנקודת מבטם של אחרים), שהיו מכניסים אותנו למצוקה קיומית בתור מגזר. כזו שהיתה גורמת לנו להבעיר את המדינה.
'גזירת הגיוס' המוטלת על החרדים היא לחלוטין מצב כזה. לכן אני מבין לחלוטין את עצמת ההפגנות. בפועל, גם סנקציות כלכליות כבדות ללא מעצרים, יטלטלו את המגזר החרדי באופן שאולי לא תהיה אחריו תקומה. וגם אם יש בהן היגיון לדעתי, בצדק הן מכניסות אותם למצוקה.
מה מצופה מאיתנו, כחברה, ביחס למצוקה כזאת? הדרישה העיקרית היא נכונות להידברות. ראשי המערכת הפוליטית, ואולי גם המשפטית, צריכים לקרוא להנהגה החרדית לשיח בבית הנשיא, שבו יישמעו כל הקולות וכל הכאבים, ותהיה נכונות מכל הצדדים להגיע לפשרות. לא פשרות בדמות חוק גיוס פיקטיבי, או דרכים עקלקלות לעקוף את החוק הקיים, אלא פשרות אמיתיות, הדדיות, צופות פני חיים משותפים לאורך ימים על האדמה הזאת.
אני מודע לנאיביות בהצעה. ולכך שסביר מאד שרוב המנהיגים החרדים יתעלמו ממנה. אך הקריאה הזו צריכה להישמע. הושטת היד חשובה גם כשאינה פוגשת יד אחות. וכן, אני אכן מאמין שמאחורי ההתבטאויות החריפות עדיין מסתתרות כמה אלפי שנות גורל וייעוד משותפים שמחברות אותנו יחד, ואולי להן תינתן המילה האחרונה.