איום רחפני הנפץ של חיזבאללה הפך למרבה הצער בשבועות האחרונים לאתגר הטקטי הגדול של מערכת הביטחון.
לא עוד טילים בליסטיים הנורים ממרחק ומיורטים על ידי מערכות יקרות אלא עשרות ומאות כלי טיס זולים, שקטים ומדויקים, שנוחתים מהרקיע ללא התרעה מוקדמת המאפשרת כניסה למחסה בטוח.
כלי טיס בעלות של אלפי שקלים בודדים מצליחים לתקוף יעדים שנשק אסטרטגי בשווי מיליונים אינו מגיע אליהם. עם זאת, חשוב להבין כי איום רחפני הנפץ אינו כישלון של יכולת, אלא בראש ובראשונה כישלון של מדיניות. הוא הפרי הישיר של עשרות שנים שבהן אפשרנו לחיזבאללה לנכוח, לצמוח ולהתבצר ממש מעבר לגדר, תוך שאנחנו מרחיקים את עצמנו מהשטח ומתנחמים בהסדרים על הנייר.
בימים אלו מציינים 26 שנים לבריחה מלבנון. הבריחה לא יצרה שקט, להפך - היא יצרה ואקום, וואקום טבעו להתמלא. חיזבאללה הפך ממיליציה מסורבלת לצבא מאומן לכל דבר, עם מנהרות, מפקדות ומאגרי נשק. מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חשפה את מחיר הנסיגה בכל עוזו, ובכל זאת חזרה ישראל לאותה מדיניות: הפסקות אש, החלטות או"ם והתחייבויות על הנייר. בכל סבב שילם חיזבאללה מחיר, ובכל פעם חזר - עמוק יותר, מזויין יותר, ובוטח יותר.
ברור, אם כן, כי כדי לשנות את התוצאה יש לשנות את הדרך. כחלק מתהליך ההתפכחות שאנו עדים לו אפילו בקרב מקבלי ההחלטות נאמר כמעט במפורש בשבועות האחרונים כי גבול ישראל-לבנון צריך להתרחק צפונה. לא עוד גבול שרירותי שנולד בהסכמי סייקס-פיקו ואינו קשור למציאות הגיאוגרפית או ההיסטורית, אלא הסתמכות על גבול טבעי וברור כגון אחד הנהרות הגדולים הזורמים ממזרח למערב.
חשוב לציין, אף כי לא כאן המקום להרחיב, כי אין מדובר בכיבוש של חבלי ארץ זרים. האזור המכונה "דרום לבנון" נכבש בידי יהושע, נכלל בנחלות שבטי נפתלי ואשר, ולאחר שיבת עולי בבל הוסיף להיחשב חלק מארץ ישראל ונהגו בו מצוות השמיטה והמעשרות. פסיפס בית הכנסת ברחוב, המצטט כתובת הלכתית מתקופת המשנה, מונה לפחות תשעה יישובים יהודיים בשטח המוגדר כיום "דרום לבנון".
לבנון התברכה בנהרות שיכולים לשמש כקו גבול חדש, ואכן המבחר רב - ליטאני? זהראני? אוואלי?
מלבד היתרון הביטחוני הישיר שנובע מקו גבול המסתמך על מכשול טבעי ומאפשר לאבטח אותו בכוחות קטנים בהרבה וביעילות גבוהה משמעותית, להזזה של קו הגבול יש גם משמעות ביטחונית עקיפה: הפתרון לאיום הרחפנים אינו יכול להסתכם בפיתוח מערכת יירוט נוספת. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, גם האויב מתאים את עצמו, ומערכות הגנה לבדן לעולם אינן מסוגלות להגן מפני האיום באופן הרמטי. הפתרון חייב להיות שינוי יסודי של המציאות בשטח.
ראשית, יש לפעול להכרעה צבאית של חיזבאללה ולהסרת תשתיותיו מן המרחב - בדומה למודל רפיח. ניסיון העבר מלמד כי ארגון טרור אינו נעלם כל עוד הוא מחזיק בשטח שממנו הוא פועל ונהנה מחופש התארגנות.
שנית, לאחר השגת שליטה ביטחונית יש ליצור מציאות יציבה וקבועה שלא תאפשר את חזרתו של האיום. כיבוש ללא התיישבות הוא ואקום חסר יציבות שיתמלא שוב בעל כורחנו - אם בהתיישבות יהודית ואוכלוסייה פורחת, ואם בכוחות עוינים שיזנבו בנו כמו בתקופת רצועת הביטחון בלבנון בשנים 1985-2000. נוכחות יהודית אזרחית היא מרכיב מרכזי ביצירת יציבות כזו. ההיסטוריה הציונית מלמדת כי רק התיישבות אזרחית מהווה אחיזה אמיתית בשטח שמונעת החזרה שלו בעסקאות אוויליות עתידיות. משום כך עלינו להקים יישובים יהודיים במרחב דרום לבנון, כחלק ממהלך ארוך טווח של ביסוס שליטה וביטחון.
הכרעת חיזבאללה, שליטה ישראלית במרחב דרום לבנון ויצירת נוכחות אזרחית קבועה הם חלקים משלימים של תפיסה אחת. אין מדובר בפתרון קסם נטול מחיר, אך זהו הפתרון היחיד שימנע את הסבב הבא של רחפני הנפץ, ויחזיר לצפון הגליל ולהמשכו הטבעי בדרום לבנון את הריבונות היהודית.
אנו, חברי תנועת "עורי צפון", אומרים בקול ברור - רחפני הנפץ לא ינצחו אותנו. הגיעה העת לעבור ממדיניות של ניהול סכסוך למדיניות של הכרעה. רחפני הנפץ הם רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר. והפתרון אינו בעוד הסכם או עוד הפסקת אש, אלא ביצירת מציאות חדשה ע"י כיבוש השטח, גירוש האויב והתיישבות. דרום לבנון שלנו הוא, ועלינו לחזור אליו, הפעם לתמיד.
הכותבת היא ממייסדי תנועת עורי צפון ואחותו של חלל צה"ל ישראל סוקול הי"ד