לא מעניין אותי מה בדיוק אמר טראמפ לנתניהו בשיחה הקשה ביניהם. כלומר, זה כן מעניין ברמה הרכילותית, ובוודאי מרתק סוציולוגים ופסיכולוגים חברתיים.
יהיו מי שינסו לפענח את טון הדיבור, את ההדלפות הסותרות ואת השאלה אם הנשיא האמריקאי באמת אמר לראש ממשלת ישראל שהוא מציל אותו מהכלא ו שומר לו על האחוריים (דבר מופרך בפני עצמו), או שמא הנימה הייתה עדינה יותר כפי שטוען נתניהו.
אבל אותנו, כציבור ישראלי, זה לא צריך לעניין. מה שחשוב לנו הוא ההשלכה של מערכת היחסים הזאת על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל ועל יכולתה לפעול באופן עצמאי בשני מישורים עיקריים: להגן בכל מקום ובכל זמן על ביטחונה ללא שום מגבלה, ולהבטיח את קיומה ועתידה של מדינת ישראל לדורות. כל גורם שמפריע למימוש המטרות הללו מסכן את ביטחוננו הלאומי, גם אם הוא ידיד, גם אם הוא בעל ברית, וגם אם קוראים לו נשיא ארצות הברית.
וזה בדיוק מה שמטריד במערכת היחסים הלא בריאה שבין נתניהו לטראמפ. הבעיה איננה רק שיחה אחת קשה. הבעיה היא תלות מדינית, נפשית ופוליטית, שהולכת ומכרסמת ביכולת של ישראל לעמוד על שלה ברגעים שבהם נדרשת הכרעה.
טראמפ כבר איננו רק מי שהכיר בירושלים וברמת הגולן. את הדברים הטובים שעשה צריך לזכור. אבל מדינה לא מנהלת את ביטחונה הלאומי על בסיס נוסטלגיה. כיום טראמפ הולך בכל מחיר למשא ומתן עם איראן, גם כאשר ברור שאין ניתוק זירות, גם כאשר ברור שהמערכה בלבנון, בעזה, בתימן, בעיראק ובאיראן היא מערכה אחת, וגם כאשר ברור שהציר האיראני קורא כל הסדר וכל חולשה כזמן נוסף להתחמשות, התבססות והכנה למערכה הבאה.
בפועל, טראמפ מסר את לבנון לאיראנים בחינם. הוא מתנהל במרחב מתוך תפיסה של עסקאות, לא מתוך תפיסה של הכרעה. הוא נע בתוך התוויה סעודית, קטארית ותורכית, כאשר ישראל נדחקת שוב ושוב לעמדת מי שמעדכנים אותה בדיעבד, או גרוע מכך, למי שאמורה להתאים את ביטחונה הלאומי לרצונם של אחרים ("ביבי בחור טוב, הוא יעשה מה שאנחנו אומרים לו").
נתניהו מבין את הסכנה, אבל איננו יודע כיצד לצאת ממנה. במקום להתנתק מתלותו בטראמפ, הוא שוקע בה עמוק יותר. במקום להבהיר כי הברית עם ארצות הברית חשובה אבל הריבונות הישראלית קודמת לה, הוא מאפשר למערכת היחסים האישית להפוך למלכודת אסטרטגית. עצם הוויכוח וההתקפלות של ממשלת ישראל נוכח איומים אמריקאיים מעידים על ערעור מעמדנו העצמי ועל שחיקה מסוכנת ביכולתנו לפעול למימוש מטרות היסוד של מדינת ישראל.
כאן צריך לחזור אל תפיסת הביטחון הלאומי של דוד בן גוריון. מעבר להרתעה ולהתרעה, עמד עקרון ההכרעה המהירה והברורה, באמצעות העברת זירת הלחימה אל עורף האויב והגנה על העורף הישראלי. בן גוריון הבין שמדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות אינסופיות. היא אינה יכולה לחיות שנים בתוך מצב ביניים שבו אין שלום, אין הכרעה, אין ביטחון ואין יעד סופי ברור.
וזה בדיוק האלמנט השברירי ביותר במלחמה הנוכחית. המלחמה נמשכת כבר קרוב לשלוש שנים, הארוכה בתולדות ישראל, בלי הכרעה ברורה באף זירה. לא בעזה, לא בלבנון, לא מול איראן, ולא מול המערכת האזורית שמפעילה את כל החזיתות הללו יחד. לוחמי צה"ל נלחמים בגבורה, החברה הישראלית משלמת מחיר כבד, משפחות מתפרקות תחת נטל המילואים, הצפון והדרום עוד ממתינים לשיקום אמיתי, ובכל זאת הדרג המדיני ממשיך להתנהל כאילו אפשר לשרוד עוד סיבוב ועוד סבב ועוד דחייה ועוד עסקה.
על רקע הדברים הללו צריך לבחון את השיחה הקשה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות הברית. לא מעניין מי הרים את הקול. לא איכפת מי נעלב. לא מעסיק מי הדליף. כל זו רכילות, ואינו רלוונטי להבטחת עתידנו במרחב.
השאלה האחת היא האם מדינת ישראל עדיין מסוגלת לומר לידידיה הקרובים ביותר: עד כאן. אנו מודים על הברית, אנו מכבדים את הידידות, אנו מבינים את חשיבות היחסים עם ארצות הברית, אבל ביטחון ישראל ייקבע בירושלים ולא בוושינגטון, לא בדוחא, לא באנקרה ולא בריאד.
אם ישראל אינה מסוגלת לומר זאת, אין מדובר במשבר תקשורתי אלא באירוע אסטרטגי עמוק. אם ראש ממשלת ישראל אינו מסוגל להשתחרר מן התלות בטראמפ, אין מדובר בבעיה אישית בלבד אלא בסכנה לאומית. מדינת ישראל לא קמה כדי להחליף גלות אחת בגלות מדינית אחרת, ולא כדי להפקיד את גורלה בידי מנהיג זר, גם אם מדובר בידיד גדול.
הלקח הגדול של הציונות היה תמיד עצמאות. לא עצמאות סמלית, לא עצמאות בטקסים, לא עצמאות בהצהרות, אלא עצמאות ממשית בקבלת החלטות גורליות. עם שאינו מסוגל להגן על עצמו, להכריע את אויביו ולקבוע את עתידו בעצמו, מזמין אחרים לקבוע עבורו את גבולות חייו.
לכן השאלה איננה מה טראמפ אמר לנתניהו. השאלה היא מה נתניהו מוכן לעשות למען ישראל. האם הוא מסוגל להעמיד את ביטחון ישראל מעל יחסיו האישיים עם טראמפ, מעל שיקולים פוליטיים ומעל הפחד מעימות עם הממשל האמריקאי. ברגע הזה נדרשת מנהיגות ישראלית שאינה מבקשת אישור כדי לחיות, אינה מתנצלת על עצם קיומה ואינה מוותרת על הכרעה בשם נוחות דיפלומטית זמנית.
כי במזרח התיכון מי שאינו מכריע, נשחק. מי שאינו עומד על שלו, נדחק. ומי שמפקיד את ביטחונו בידי אחרים, מגלה מהר מאוד, שהללו דאגו קודם כל לעצמם.