במהלך השנתיים וחצי האחרונות גיליתי את האתגר בלהסביר מהם החיים בישראל לאלו הנמצאים מחוצה לה. זה כמעט בלתי אפשרי להסביר ליהודים החיים באמריקה מה עובר על יהודים בישראל.
להסביר מה זה אומר שיש לך ילד בצבא; שיש לך בן מעבר לגבול או כמה ילדים שמשרתים בבת אחת. מה זה לסחוב את הילדים והנכדים שלך במורד המדרגות למקלט ציבורי פעמיים ושלוש באמצע הלילה. לעיתים קרובות מאוד, אנחנו בכלל לא מעבירים את המסר פשוט משום שאנחנו בעצמנו עדיין חיים אותו ומתקשים למצוא את המילים כדי לבטא זאת.
אני מרגיש בר מזל שבמסגרת עבודתי ב-OU ישראל, יש לי את היכולת לפגוש את אחינו ואחיותינו מעבר לאוקיינוס האטלנטי. כשאני נוסע ויושב עם אחינו ואחיותינו בארה"ב, אני עושה כמיטב יכולתי להעביר כיצד נראים החיים בישראל בפועל. חלק ניכר ממה שהם שומעים בחדשות מרגיש מנותק ממה שקורה כאן. אני אומר להם שזה כמו לקבל פרוסה דקה במיוחד של עוגה ולהאמין שהפרוסה הזו היא העוגה כולה. האם היא חלק מהעוגה? ברור שכן. אבל הפרספקטיבה שגויה לחלוטין.
כמו בפרשת השבוע שלפנינו, פרשת שלח, המרגלים שנשלחו לתור את הארץ חזרו עם דיווח שהתמקד אך ורק בקושי, בפחד ובחומות הבצורות. הם לקחו שבריר מורכב מן המציאות, את אותה פרוסה דקה מהעוגה, והפכו אותו לחזות הכל, עד שהוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לשבר עמוק בעם ישראל.
גם היום, המדיה העולמית חוטאת לעיקר ומוציאה, אולי במכוון, את דיבת ארצנו רעה. מי שניזון רק מכך מפספס את כל השאר העצום: הניסים המדהימים שאנו עדים להם, הניצחונות הגוברים על האתגרים, הימים ההיסטוריים שעוברים על העם היהודי, והיד הגלויה של הקדוש ברוך הוא שמביאה אותנו אל הגאולה. אנחנו, במובנים רבים, כותבים את המגילה הבאה של הקדוש ברוך הוא. אני יודע בוודאות שהסיפורים שיצאו מהשנים האחרונות יסופרו שוב ושוב על ידי הדורות הבאים.
בסוף השבוע האחרון שוב הייתה לי הזכות לצאת ב"זום אאוט" ולראות את המבט מבחוץ על ישראל כשצעדנו במצעד התמיכה בישראל במנהטן לצד יהודים ושאינם יהודים רבים כל כך שהגיעו מכל רחבי צפון אמריקה. משלחת גדולה של חברי כנסת הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה הגיעה כדי לצעוד יחד. מנהיגי ציבור ישראלים ואמריקאים צעדו כתף אל כתף. סוף השבוע כולו היה 'ישראל' בכל פינה שאליה פנית, והכל בצורה החיובית ביותר. לא שמעו את דיבת הארץ של "המרגלים" במדיה החברתית או בתקשורת.
כשעמדתי בצעדה ושאלתי את עצמי מהו הדבר החשוב ביותר שקורה שם, התשובה הייתה פשוטה. זה היה הדור הצעיר. אנשים צעירים שנחשפים באופן שגרתי ועקבי להתקפות נגד ישראל ברשתות החברתיות, ל"דיבת הארץ" מודרנית ואינטנסיבית, ובכל זאת יוצאים החוצה, מסתכלים סביב ומבינים: "תראו כמה אנשים תומכים בישראל. תראו כמה אנשים מרגישים את מה שאני מרגיש". כמו כלב בן יפונה ויהושע בן נון בשעתם, שעמדו באומץ מול קולות הייאוש והכריזו "טובה הארץ מאוד מאוד", כך גם הצעירים הללו מסרבים להיכנע למצג השווא.
יהודים מכל הסוגים, ושאינם יהודים, צעדו יחד בגאווה עצומה, עם דגלי ישראל ענקיים ומייצגים נפלאים. רבים כ"כ עמדו שם, חלקם לראשונה, כדי לומר שהם גאים לתמוך בישראל, גאים לתמוך בחיילי צה"ל שלנו, וגאים לתמוך בערכים הנכונים והאמיתיים שישראל מנסה להביא לעולם הזה.
לראות את הדור הבא עם אש בעיניים, רוקד ברחובות, גאה ושמח להיות יהודי, זה משהו שמלווה אותי גם קדימה ונופך בי תקווה שנמשיך לראות את הדור הבא שלנו גדל עם האמת, שואב השראה מישראל ועומד לצד ישראל כמו כלב ויהושע אז שזכו לנחלה וחיים בישראל. אני מתפלל כולנו, הן בישראל והן בתפוצות, נדע להקדיש את הזמן לשמוע באמת זה את זה ולהבין מה כל צד מרגיש וחווה, כדי שלא נחזור על טעויות העבר של פירוד ונתק. ובעזרת השם, כאיש אחד בלב אחד, נזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו.
הכותב הוא מנכ"ל OU ישראל