השבוע נפגשתי עם בחורה רווקה בגילאי הארבעים פלוס: אשה מרשימה, משכילה שאין בה חשש לחוסר מודעות או צמיחה. בין היתר דיברנו על רווקות מאוחרת ואז היא שיתפה אותי שיצא לי לפני כמה שנים להיכנס בקודש אצל אחד מגדולי הדור שאמר לה :
"כדאי לך להרבות יותר בתפילות".
כמובן שאפשר ישר לקחת את זה למקום של פגיעות ואיך אפשר בכלל לומר משפט כזה ומי הוא הדובר של אלוהים או הסגן שלו שיודע תעלומות אבל היא החליטה בהחלטה בריאה בעיניי ונכונה, שמאחר והמשפט לא נאמר על ידי או על ידכם אלא על ידי אחד מגדולי הדור שתקצר היריעה מלספר אודותיו היא תעשה רגע בדק בית ותבין מה בדיוק הוא רצה להגיד לה כאן ואיזה מסר אם בכלל אלוהים בחר להעביר לה.
ואז היא אמרה לי, שאמנם יש את האימרה הידועה של חז"ל ממסכת בבא קמא: "כל המתפלל על חברו נענה תחילה..." אבל היא שמה לב שיצא לה להתפלל כמעט על כל רווק או רווקה שהיא מכירה חוץ מאשר על עצמה...
ואז היא הסתכלה עליי ושאלה אותי:
"תגיד אבינועם, יכול להיות שהמגזר שלנו, מרוב שהוא עסוק בפתיחת קורסים ואימונים וכל מיני הצעות אטרקטיביות של קאוצ'ריות שהתחתנו בגיל 18 ואין להם שום בעיה להפריח הצעות לרווקות בנות 39...ובכן, יכול להיות שפשוט זנחנו בכלל את האופציה של התפילה?".
וחשבתי על העניין ובאמת הרגשתי שוואלה, יש כאן משהו: הפסקתי לספור את כמות הפעמים שנתקלתי במיליון קורסים וזומים ווט אבר שנוגע לכלים לזוגיות וקאוצ'ינג ולא זכור לי מתי לאחרונה אם בכלל, נתקלתי באיזו הזמנה פשוטה פשוט להתכנס ביחד ולסיים ספר תהילים.
ככה סתם. פשוט ולעניין. בלי אכילת ראש. בלי חפירות פסיכולוגיות מעמיקות אל תוך טראומות הילדות. בלי הנחות סוף עונה ומבצעי "הירשמו עכשיו". בלי כלום. רק אנחנו, הלב שלנו, ובורא עולם.
עכשיו, רגע. חשוב לי לדייק היטב כדי שלא תבינו אותי לא נכון וכדי שלא אשמע חלילה כמי שיוצא נגד עולם הטיפול. ההיפך הוא הנכון.
אני הראשון שמעודד אנשים - את כולם, ממש לא רק רווקים ורווקות, אלא נשואים, צעירים ומבוגרים - ללכת לפסיכולוגים, ליועצים ולמאמנים. אני באמת חושב ומאמין בכל ליבי שאדם שלא מאמין בטיפול, בליווי, בצמיחה אישית או בייעוץ, הוא אדם שיש לו בחינה מסוימת של אדם מת.
ממש ככה. כי אם אתה לא מתפתח, אם אתה לא מגיע עם מודעות ונכונות ללמוד, לתקן מידות ולהפוך לאדם טוב יותר מהגרסה שהיית אתמול - אז בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר? החיים הם בית ספר אחד גדול. ושוב, הדבר הזה ממש לא נוגע רק לרווקים ורווקות, אלא לכל אדם עלי אדמות.
המחשבה כאילו רווקים ורווקות הם מוצר פגום ומקולקל היא אחת מהמגפות ומהרעל הידוע יותר שמסתובב במיינד של המגזר. אבל מכאן ועד התעלמות מוחלטת מלתת מקום גם לתפילה. להשתדלות. לידיעה שבסוף, בסוף יש כאן משהו גדול יותר...הדרך עוד ארוכה.
יצא לי רק בחודשיים האחרונים לעבור על מאות כרטיסי ביקור. באמת. הפסקתי לספור את כמות הפעמים שהופיעו בהם רווקות בנות 38 ומעלה: כולם משכילות. הופעה לגמרי ייצוגית ומעבר ומודעות וקשורות לתהליכים של צמיחה. האם יש באמת סיבה מדוע הם עדיין רווקות בעוד כל מיני בחורות אחרות, שמעולם לא התנסו כמוהם בתהליכי ליווי וצמיחה כן? וואלה לא יודע. הכי אמיתי שיש.
אז אני לא אומר לא ללכת לליווי וייעוץ. ברור שצריך ללכת ורצוי כמה שיותר. אבל עדיין, אחרי שאנחנו מבינים שהחיים שלנו, המטרקיס הזה שאנחנו מתנהלים בתוכו לא בדיוק עובד כמו מכונת משקאות ולפעמים למרות שאתה מכניס את המטבע הפחית פשוט נתקעת בפנים...
בסוף יש את עניין התפילה. והדמעות.
כי אם חושבים על זה נכון וכאן אני חוזר לכובע הראשי שלי כאיש חינוך: אז כמו שאני אומר את המשפט ששמעתי מאמא שלי שתחי': "בחינוך אנחנו לא אמונים על התוצאות אלא רק על ההשתדלות וכל השאר זה כבר תפילה וסייעתא דשמייא" אולי כדאי שנתחיל להכיל את המשפט הזה גם כלפי תהליך הרווקות.
ואולי במקום ספידייט נתחיל פשוט לעשות ערבים של קריאת תהילים: ואז גם ננסה לעשות מאצ' תוך כדי :) אולי אף אחד לא יבטיח לכם שתחזרו עם חתן הביתה אבל היי, כמה נורא יכול להיות ערב שסיימתם בו חצי ספר תהילים?
אבינועם הרש הוא חלק מנבחרת המאמנים בפרויקט 252. במסגרת הפרויקט אנחנו עוסקים לא פעם בשילוב העדין והכל-כך חשוב שבין העשייה וההשתדלות שלנו, לבין המקום שבו אנחנו מרפים, מאמינים ונותנים מקום לעבודת הנפש. יש עוד כל כך הרבה תובנות וכלים שמחכים לכם שם, בדרך לבניית הבית שלכם.
עוד לא הצטרפתם לפרויקט 252? מכאן מצטרפים >>