הפרשה פותחת ב'שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן' [במדבר יג,ב]. ומסיימת ב'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' [טו,לט]. ובתווך, 'וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם' [יג,כה].
וכן, הפרשה פותחת ב'וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא' [במדבר יג,יח], ומסיימת ב'וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם' [טו,לט], ובתווך 'חטא המרגלים' ...'וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ' [יג,כו]. לתור ולראות. אדם התר, מחפש הוא ומבקש את הטוב, וזאת ביקש משה-רבנו מהמרגלים, 'לתור', היינו לעמוד על יתרונותיה של ארץ-חמדה. וכלשון הזהב של שלמה-המלך: 'וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה' [קהלת א,יג]. אומר ר' יוסף קרא [תלמיד-חבר של רש"י], היינו, לראות באיזה דבר יעמול האדם תחת השמש שיהיה לו יתרון.
לתור, לשון תורה, המורה לכל, 'אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן' [שמות יח,כ]. אך האנשים, המרגלים, שבו מתור הארץ, שבו מראות. הם לא התבוננו במעלתה הרוחנית של ארץ-ישראל, ובמקום זאת ראו את מעלתה הגשמית, הביאו מפרי הארץ ודברו אודות סכנותיה, סכנות העם העז היושב בקרבה. כלשון הנביא ירמיה 'תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ' [ב,יט]. כהסבר מצודת-ציון: 'ּומְשֻׁבוֹתַיִך' - ענין מרד והליכה בדרכי הלב.
או 'שׁוּבוּ בָּנִים שוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם' [ג,כב], אתם בנים מורדים שובו אלי [מצודת-ציון]. שניים תרו אחר הטוב, יהושע וכלב. יהושע שקיבל את ברכת משה וכלב בן יפונה, שפינה ופירש עצמו מעצת המרגלים. הלך ונשתטח על קברי אבות, ואמר להם: 'אבותיי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת המרגלים' . המרגלים לעומתם, 'איבדו את הצפון'... איבדו את הטוב הצפון בארץ-ישראל, לא חשו שאוירה מחכים, והוציאו את דיבת הארץ רעה 'וימאסו בארץ חמדה'.
כנגד אבדן הצפון, וליתר דיוק אבדן המצפן-היהודי, באה מצוות ציצית שבסוף הפרשה ומשיבה לנו את המצפן-היהודי. מצפן המלמדנו שהשליחות לתור, לתור את הארץ, פרושה, לתור אחר הטוב שבארץ, לתור ולראות את יתרונותיה העצומים של ארץ-האבות, וחלילה לא לתור 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם'. אשר על כן, 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'. רק כך תגיעו ליעד הנעלה של עם-ישראל 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם'
לא בכדי אומר רש"י, שהמילה ציצית היא כדברי יחזקאל הנביא: 'וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלַ͏ְמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹקים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה' [ח,ג]. הקב"ה לוקח את יחזקאל בציצית שערות ראשו ומביאו אל הקודש, אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אל המקום שאליו מכוון מצפן כל יהודי מכל מקום בעולם - יְרוּשָׁלמָה.
אומר רש"י: 'במראות אלקים' - הראני כאילו נושא אותי ומביאני לירושלים. משחטאו ישראל בחטא המרגלים, והעדיפו את מנעמי המדבר, המן, המים וענני-הכבוד, על פני הצורך לצאת להילחם ולכבוש את הארץ-המובטחת, ולהתחיל לעמול בה מפרי כפיהם לפרנסתם, אבדו הם את רצונם ומצפונם לבוא לארץ-ישראל. או אז מצווה הקב"ה את משה 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם'. אין 'דבר' בכל מקום אלא לשון קשה, ככתוב בבראשית [מב] 'דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים'. ה' מצווה אפוא את משה - דבר עמם לשון קשה, תפוס אותם בציצית שער ראשם, והורה להם: 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם', זוהי הוראה ומצווה יומיומית לדורות. הציצית תורה להם את הדרך ילכו בה ותזכיר להם את המעשה אשר יעשון, מבלי לסטות מדרך התורה.
אך דומה כי ראוי שלא נלמד מנבואת יחזקאל בפרק זה, רק את משמעות המילה ציצית, אלא הרבה מעבר לכך, והוא שיש וגם הצפונים בקדושה במקום שהורה המצפן, בתוככי ירושלים עיר הקודש, ואף בתוככי בית ה', חוטאים לה', ואפילו יהיו הם משבעים איש מזקני ישראל... אומר הנביא 'וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל... עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם [בתוככי בית-המקדש] וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת [ע"ז] עֹלֶה' [ח,יא]. רק בשבת שעברה, קראנו שכנגד האספסוף, אסף משה ומינה שבעים איש מזקני ישראל, והנה כבר בפרשתנו, חטאו המרגלים, שהיו צדיקים, כפי שאומר ה'כלי-יקר': 'אתה משה, תחזה ברוח הקודש, אם האנשים כשרים לשליחות הזאת. כי רוב העולם טועים בבעלי חנופה, המראים את עצמם כשרים ולובשים אצטלה, אדרת שער, למען כחש.
על כן אמר ה' למשה: 'שלח לך אנשים', דווקא אותם שהם בעיניך אנשים חשובים ולא אותם שהם אנשים בעיני זולתך, כי יכול להיות שאין תוכם כברם. ובכל זאת הגם שבחר משה ברוח-הקודש בנשיאים, בטובים שבישראל, כשלו הם בכך שלא רצו להילחם על כיבוש הארץ ואף המרידו את העם במאיסה בארץ-חמדה. האצטלה של ת"ח, אדרת-השער, אינה ערובה. אך היחיד הלובש ציצית, יום יום, מחדיר לתודעתו, את ייעודו עלי אדמות לעשות רצון ה' בארץ-ישראל אשר בה בחר ה' לנחלה לעמו. ולכן ילחם עליה עד כדי מסירות נפש.
המלבי"ם מוסיף פן פסיכולוגי עמוק [במדבר טו, לט], ומדייק, מדוע התורה בחרה במילה 'תתורו' ולא אמרה 'ולא תלכו אחרי לבבכם'? אלא שנפש האדם נבראה באורח ישר ונוטה אל הטוב, ולכן אי אפשר לאסור על האדם 'ללכת' אחרי טבעו. אולם, הפועל 'לתור', לדבריו, משמעותו חיפוש אחר מחשבות הזויות שאינן תואמות את המציאות האמיתית. כך פעלו המרגלים. הם לא ראו את הארץ כפי שהיא באמת בראייה אובייקטיבית, אלא 'תרו' והשליכו את הפחדים הפנימיים שלהם ורצונותיהם האישיים, על המציאות החיצונית, עד כדי כך שראו ברוחם את הארץ כ'ארץ אוכלת יושביה'. ויש אומרים, כדברי הראי"ה וכשם-משמואל [ר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, פרשת שלח, תרע"ב], שפחדם היה מכך שכיבוש הארץ דרש מהם לאחוז בנשק, להקים מדינה, לחרוש ולזרוע. והם סברו שהעיסוק הפיזי-מדיני ינתק אותם מחיי הקדושה.
אחר שראינו מה משמעותה העמוקה של המילה לתור, בראשית הפרשה, באמצעה ובסופה, הבה נעמיק מעט בפועל 'לראות', שהרי כאמור גם בה הפרשה פותחת ב'וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא' ומסיימת 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם...'. ובתווך 'חטא המרגלים' - 'וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ'.
יש ראיה ויש ראיה. חוש הראיה הוא כידוע אחד החושים המרכזיים המאפשרים לנו לקלוט מידע מהסביבה באמצעות אור, אך הוא 'רק' המתווך על ידי מערכת-הראיה המורכבת מעין ומוח. והשאלה היא, האם המוח מבקש לראות טוב, או שמא לראות את חמדת לבבו. 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' [יג,לג]. 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' - כך ראו המרגלים במוחם את עצמם. וממילא כפועל יוצא, 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. קשר עז יש בין לשון-הרע לסוג הראיה. אומר דוד-המלך, 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה' [תהלים לד,יג].
ראיית הטוב קשורה בקשר בל ינתק משמירת הלשון מראות רע ומשמירת השפתיים מדבר מרמה, וזה תלוי ברצון שבמוח האדם הרואה, מה הוא מבקש לראות. אומר האבן-עזרא: נְצֹר - לאנשים הקדושים יש את היראה בלב, כי מעלתם גבוהה בכך שהם נשמרים בלשון ובמעשה. ציצית, מטרתה לחדד את הראיה הטובה כדי להגיע ליעד של 'והייתם קדושים לאלוקיכם'.
לא בכדי אומרים בתפילה אחר פרשת ציצית, 'אני ה' אלוקיכם', אמת. כי זוהי האמת על חמש-עשרה מעלותיה, יציבה ונכונה, קיימת וישרה, אהובה וחביבה, נחמדה ונעימה, נוראה ומתוקנת, מקובלת וטובה, ואף יפה. המרגלים לא בקשו לראות טוב, אלא כיצד להשתמט מהצורך להילחם על כיבוש הארץ, לעובדה ולשומרה, בהעדיפם להמשיך כנשיאים בחיי המדבר תחת ענני-הכבוד, תרתי משמע. 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ' - הציצית באה אפוא לתקן את חוש הראייה. היא מאמנת את האדם להסתכל על המציאות מתוך פריזמה של 'וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'', ובכך מונעת מהאדם לדמיין פחד או ייאוש כלפי המציאות, כפי שקרה בניסיון זה של כיבוש וכניסה לארץ-ישראל.
רש"י עומד על הקשר הישיר בין חטא-המרגלים, ותיקונו במצוות ציצית, בכך שהעיניים והלב הם כ'מרגלים לגוף' - העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה. המרגלים נכשלו בדיוק בתהליך הזה: הם ראו ערים בצורות וענקים, ליבם נפל בקרבם מתוך פחד, והתוצאה הקשה הייתה הסירוב לעלות לארץ.
'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' - אומר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שתי המצוות הן מצוות כוללות, מצוות כיבוש וישיבה בארץ-ישראל, השקולה כנגד כל המצוות [ספרי דברים, פרשת ראה, פיסקא נג], ומצוות ציצית, השקולה אף היא כנגד כל המצוות, כלשון הגמרא במנחות - שקולה מצוה זו [ציצית] כנגד כל המצות כולן. ארץ-ישראל, מצווה היא לאומה כולה, וציצית מצווה ליחידים, לכל יחיד ויחיד. כאשר איש ישראל רואה ומתבונן בציצית, עליו להשתדל לזכור את כל מכלול המצוות, 'וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'', לזכור ש'יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו'. ציצית בגימטרייה שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג [רש"י]. כך מובטח ש'לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'.
'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' ראייה וזכירה, המובילות לעשייה, וכך מונעות הן מנפש ישראל לתור אחרי לבבה ואחרי עיניה. ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. ורבי שמעון בר יוחאי אומר: כל הזריז במצווה זו, אף זוכה ומקבל פני שכינה . ולא כפי שעשו המרגלים שתרו את הארץ אחר מראה עיניהם, דבר שגרם להם לזנות מאחרי ה', וכלשון הפסוק: 'וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם' [יד,לג].
אך אין במצוה זו רק מצפן לתזכורת לקיום המצוות, יש כאן גם פתיל-התכלת - 'וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת'. כל הפתילים הם בחינת 'סור מרע ועשה טוב', אך על פתיל-התכלת נאמר 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ'. הרואה את פתיל-התכלת, יכול לרומם נפשו עד כיסא-הכבוד, כדבר רבי מאיר במנחות , מה נשתנה תכלת מכל הצבעים? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא-הכבוד... מסביר רש"י: מה נשתנה תכלת שיחדו הקב"ה למצווה זו? כי התכלת דומה לים - שנעשו בו נסים לישראל... ורקיע דומה לכיסא הכבוד, כלומר - מכוח התכלת זוכר איש ישראל את היושב על כיסא-הכבוד, ובנוסף, נאה לישראל שיהא [שיחוש] כי כסאו עליהם...
כשרואים את צבע התכלת שבציצית, מעורר הדבר במחשבתו של האדם את מראה הים והרקיע וכסא-הכבוד של הקב"ה, ובדרך זאת שומר עצמו מן החטא. אך כבר העיר על כך בהלצה מו"ר הרב אשר וייס שליט"א, שתלוי הדבר בכוונת המתבונן, שהרי פעם יצאו מתלמידיו בחד מימי השישי הארוכים לשפת הים, לקיים 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ', ושם שיחקו במטקות להנאתם, ומששבו הגם שראו את צבע הים, הדומה לרקיע וכו', לא הייתה ניכרת על פניהם קדושה יתירה כאילו ראו את כסא-הכבוד...
עוד מלמדת מצוות הציצית, שאין צורך לברוח מן החומר כדי למצוא את הקדושה. שהרי לוקחים בגד פשוט של יום-חול, בד העשוי מחומר פשוט, תולים בו פתילים, ודרכם זוכרים את כסא-הכבוד. ההבנה הזאת שאפשר לקדש את החומר הממשי היא תנאי הכרחי ליישוב ארץ-ישראל. כי מי שמבין את סוד הציצית, את היכולת לראות את האלוקות מתגלית בעולם המעשה, הוא זה שמסוגל לצאת למלחמת הכיבוש ולבנות את הארץ מתוך הבנה שהמעשה החומרי עצמו הוא קדוש. [עפ"י עולת ראי"ה א, עמ' כד-כה, בדיני ציצית].
מאז פרוץ מלחמת התקומה עלה קרנה של מצוות ציצית עד שחיילים רבים, יהודים ואף שאינם ולרבות בנות-ישראל, חשקו בה. הציצית הפכה ללהיט וכסמל של גאווה על הזכות ללחום את מלחמת ישראל על ארץ-ישראל, וממילא לסגולה לשמירה, במודע ושלא במודע, ואולי בשל הפסוק באיוב 'לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה' [לח,יג].
לא בכדי ציצית נקראת גם בגד 'ארבע כנפות', ולא בכדי בברכות קריאת-שמע בברכה השנייה, ברכת 'אהבה-רבה'/'אהבת-עולם', מודים אנו על חמלתו הרבה של הקב"ה עלינו שנתן לנו את התורה, 'ותלמדם חוקי רצונך' וכו' ובו זמנית מבקשים אנו על ארץ-ישראל, 'והביאנו לשלום מ'ארבע כנפות' הארץ, ותוליכנו קוממיות בארצנו' כנוסח ספרד.
פעם שאלו את אחד ממורי ורבותי, הלובש טלית קטן על בגדיו, וכי לא נאה יותר שהרב ילבש משום כבוד התורה פראק [מִכְנָף בעברית] שהוא בגד עליון, אצטלה מהודרת ורשמית, מעל הציצית? ענה הרב: הפראק הינו בן כ- 250 שנה בלבד ואף אינו בגד יהודי מובהק. יסודו בבגד כפרי ופעמים צבאי. לעומתו, ציצית זו הינה בגד יהודי מובהק שניתן לנו לפני כ- 3,300 שנה...ויסודו בהררי קודש, בתורה.
המרגלים, הגם שהיו בני דור דעה, ואולי דווקא משום כך, כשלו אפוא משום שלא ראו בטוב ה', ומשום שפחדו לרדת מעולם הרוח אל המאמץ הפיזי והצבאי של כיבוש הארץ. מצוות ציצית ניתנה מיד לאחר מכן ככלי חינוכי, יומיומי, ארוך-טווח, המיישרת את המבט האנושי אל המציאות, ומלמד כיצד לקחת חומר פיזי ארצי ולקשור בו את כסא-הכבוד.
שלום וסרטייל הוא מייסד ויו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל