כאשר רשות חקירה מפעילה סמכויות חריגות כלפי חשוד, השאלה הציבורית אינה יכולה להצטמצם לאחריותו האישית בלבד, אלא חייבת לגעת גם בגבולות הכוח של המדינה עצמה.
פרשת חקירת רצח משפחת דוואבשה מדומא, שנחקרה על ידי שירות הביטחון הכללי, הפכה עם השנים לאחד המקרים הטעונים והמורכבים בשיח המשפטי והציבורי בישראל. כעת, עם כניסתו של יורם כהן לחיים הפוליטיים, שב ועולה לדיון אחד הפרקים הרגישים והמורכבים ביחסי כוח, חקירה ואמון ציבורי במערכת אכיפת החוק בישראל.
אין מחלוקת על חומרת האירוע עצמו. רצח בני משפחת דוואבשה בשנת 2015 היה זעזוע עמוק בחברה הישראלית. אך דווקא מתוך הזעזוע הזה עולה שאלה אחרת לגמרי: היכן עובר הגבול בין חקירה המבקשת להגיע לאמת לבין חקירה שחוצה קווים אדומים?
במהלך החקירה הופעלו על ידי השב"כ אמצעי חקירה חריגים נגד עמירם בן אוליאל ונגד קטין נוסף שנחקר באותה פרשה. במסגרת ההליך המשפטי נטען כי מדובר במה שמכונה בשיח המשפטי "חקירות צורך", ולכן ננקטו אמצעי החקירה החריגים. טיעונים אלו נדחו על ידי בית המשפט. שאלה זו נבחנה לעומק בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, בתיק תפ"ח 932-01-16 מדינת ישראל נגד עמירם בן אוליאל ואח'.
בהחלטה שניתנה על ידי השופטים לורך, דותן ועטר, הייתה המסקנה ברורה: ההודעות שנגבו במהלך אותן חקירות נפסלו. בית המשפט קבע כי האמצעים שהופעלו על ידי חוקרי השב"כ פגעו פגיעה ממשית בזכויות היסוד של הנחקרים, עד כדי כך שלא ניתן להשתמש בהן כראיה בהליך פלילי.
בהמשך הגיע הדיון לבית המשפט העליון. בפסק הדין בע"פ 7388/20, בהרכב השופטים אלרון, עמית ושוחט, נקבע כי הודאות מאוחרות והשחזור שבוצע קבילים, וההרשעה נותרה על כנה.
אך כאן מתחיל הדיון האמיתי. גם מי שמקבל את פסק הדין הסופי אינו יכול להתחמק משאלה פשוטה: מה משקלה של הודאה שנמסרת לאחר חקירה שבה הופעל לחץ חריג? האם אפשר באמת לנתק בין מה שהתרחש בחדר החקירות לבין מה שנאמר לאחר מכן?
זו שאלה הנוגעת לליבת המשפט הפלילי: מתי הודאה משקפת רצון חופשי של הנחקר, ומתי היא נגזרת של הפעלת אמצעים חריגים ופסולים?
באותה פרשה נחקר גם קטין נוסף. בעניינו, לאחר פסילת חלק מהראיות שנגבו על ידי השב"כ, התמונה המשפטית השתנתה באופן משמעותי. האישומים החמורים ביותר שיוחסו לו לא עמדו עוד. בסופו של דבר הסתיים ההליך בהסדר טיעון, בעבירות מצומצמות יותר, ללא הרשעה בביצוע הרצח עצמו.
זהו פרט שלא תמיד נכנס לכותרות, אך הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור כולו.
כאן חוזרים לנקודה הרחבה יותר.
כבר באמצע שנות התשעים התווה בית המשפט העליון את גבולות הסמכות של השב"כ בכל הנוגע לאמצעי חקירה. בעתירות שאוחדו והוכרעו בשנת 1999, בבג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, יחד עם בג"ץ 4054/95 ובג"ץ 5188/96, נקבע כי לשב"כ אין סמכות לעשות שימוש באמצעי לחץ פיזיים כחלק משיטת חקירה שגרתית, וכי אין לראות ב"חקירת צורך" מקור סמכות כללי המאפשר מדיניות חקירה כזו.
בית המשפט הדגיש כי גם במצבי חקירה ביטחוניים מורכבים, הסמכות להפעיל כוח פיזי אינה נתונה לרשות המבצעת, וכי חריג ה"צורך" נותר בגדר הגנה אישית בדיעבד בלבד, ולא בסיס להפעלת שיטה מערכתית. בכך עוגנה הלכה עקרונית המשרטטת את גבולות הפעולה של רשויות החקירה, בין צורכי הביטחון לבין מגבלות הדין. פסקי דין אלו אינם מגנים רק על החשודים, אלא גם על המדינה עצמה.
וכאן עולה שאלת האחריות המערכתית. בזמן האירועים כיהן יורם כהן כראש השב"כ. אין טענה למעורבות אישית בכל פעולה שנעשתה בחקירה, אך עולה שאלה אחרת, שאלה של אחריות פיקודית.
כאשר שירות ביטחון מפעיל אמצעים חריגים במסגרת חקירה רשמית, וכאשר בית המשפט קובע כי חלק מתוצרי החקירה אינם קבילים, מתחדדת השאלה הציבורית גם לגבי האופן שבו מיושמות הלכות שנקבעו כבר שנים קודם לכן. מאז פסק הדין המרכזי משנת 1999 בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב, אשר קבע את גבולות השימוש באמצעי חקירה חריגים, חלף פרק זמן משמעותי עד לאירועים שנדונו בפרשת דומא בשנת 2015.
על רקע זה עולה השאלה כיצד לא יושמו הלכות אלו בפועל בחקירה הספציפית הזו, וכיצד באו לידי ביטוי הגבולות שהתווה בית המשפט העליון בשגרת העבודה של הארגון. לא רק ברמת החוקר הבודד, אלא בעיקר ברמת המדיניות, הפיקוח והאחריות של הדרג הבכיר. זוהי שאלה ציבורית הנוגעת לאחריותו של מי שעמד בראש ארגון המחזיק בכוח מן הרגישים ביותר במדינה דמוקרטית. הרי דמוקרטיה נבחנת גם באופן שבו היא מתייחסת לחשודים בפשעים החמורים ביותר.
זה כבר אינו דיון על פרשה אחת. זו שאלה על הדרך שבה מדינה שומרת על עצמה כשהיא בטוחה שהיא נלחמת ברוע. האם היא מצליחה להציב לעצמה גבול גם כשהלחץ עצום, גם כשהכעס בשיאו, גם כשהמטרה נראית מוחלטת?
לכן, הדיון הציבורי סביב פרשת דומא הוא דיון על גבולות הכוח של המדינה.
יורם כהן זכאי כמובן להתמודד לכל תפקיד ציבורי שיבחר, אך הציבור זכאי גם לשאול שאלות על מה שהתרחש בתקופת כהונתו ועל האחריות הפיקודית והמוסרית למעשים שנעשו תחת ניהולו.
טוהר מידות אינו מתחיל במסיבת עיתונאים ואינו מסתיים בסיסמאות על ממלכתיות. טוהר מידות נבחן דווקא ברגעים שבהם מופעל הכוח הרב ביותר של המדינה על האדם הבודד. בסופו של דבר, השאלות שנשזרו לאורך המאמר, גם בחלוף למעלה מעשור מאז פרשת דומא, טרם נענו, והן ממשיכות ללוות את הדיון הציבורי והמשפטי סביב גבולות החקירה, אחריות הדרג המפקד ואמון הציבור במערכות אכיפת החוק בישראל.
הכותבת היא פרופסור לניהול ארגונים ומדעי ההתנהגות, חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.