באחת מרשימותיי בעבר ביקשתי, על פי שיטות שונות בתורת הפילוסופיה של החינוך, כספרו של ז'אן ז'ק רוסו, "אמיל או על החינוך", ואף בהסתמך על האופרה הקומית "Mikado" של Gilbert and Sullivan, שקבעו מגרונו של Mikado עצמו: "The punishment must fit the crime".
ואכן, כל עבירה וכל "מגפה של אותה עבירה" נמדדת, בין השאר, בהיקפה וברמת ההרתעה מפני עונשה. כך למשל חשבנו כי מאחר שהמחבל אינו נרתע מכל עונש מאסר, מן הראוי שיהרהר על "החרב המתהפכת" של עונש המוות המאיימת מעל ראשו. לעת הזאת, מגפת האלימות של קבוצות יהודים ביו"ש עדיין אינה מגפה כהשתלחות המחבלים, אך היא בהחלט מצדיקה עונשי מאסר כבדים במיוחד. רק אלו ירתיעו, כך אני מקווה. שאם לא נאכוף שם את החוק, תגיע האלימות הלזו חלילה אף לדרגת האכזריות של המחבלים.
הבריונים, ואין לי מילה אחרת להגדירם, "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס", הינם אותם בעלי חשיבה פרימיטיבית, חלקם ידועים כ"פלג הירושלמי", ואשר אין מורא החוק משפיע עליהם כהוא זה. "קידוש השם" אותו הם מפגינים, שאינו כי אם חילול השם בממדים אדירים, מעיד כי "לשם שמיים" בהבנתם הינה התנגדות בכל דרך לשלטון החוק. "הכול מותרים לך", גם לפגוע בחפים מפשע, כבני משפחה של קצינים או אשתו של שופט. ההתפרעויות אצל בתיהם של נציגי צה"ל או אל מול ביתו של שופט בית המשפט העליון, תוך הבהלת נשים וילדים וסיכונם הפיזי, הינן עבורם "קידוש השם". והלא אין זו אלא זילות שמו של הקב"ה בריש גלי.
סליחה על ההשוואה. כשהתפתחה המלחמה בין עיראק לאיראן, שנמשכה כעשור והחלה בספטמבר 1980, חיילים איראנים שחזרו מהקרב נתקלו בביקורת מצד אימותיהם. הכיצד זה לא עלו לגן עדן עבור המדינה? הייתה זו חשיבה "דתית", שהלא ההרוג הפך "שהיד" והוזמן ל"משתה שבעים הבתולות". אף הנשיא בשאר אסד, כשביקש "להצדיק" את תחילת מלחמת האזרחים, קבע בפרלמנט כי כל ההרוגים משני צידי המתרס הינם "שהידים", ובכך ביקש, לשווא, לפתור עצמו. קשה להתמודד עם אמונה דתית חסרת היגיון באמצעות חשיבה רציונלית.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, מנהיג הרייך השלישי, שלא היה דתי ואף נלחם בתחילת דרכו כנגד הממסד הפוליטי הקתולי בגרמניה, נדרש ל"היגיון", מעוות ככל שיהיה, על מנת להצדיק את מדיניותו. כיוון שנעדר מיסטיקה דתית, לא יכול היה להצביע על "אלוהיו" כהצדקה למעשיו. נשיא איראן אינו נדרש ל"הסבר לוגי", מפני שהוא נשען על "חוקי הדת", על אלוהיו, ואלה אינם נדרשים ל"היגיון". זו ההלכה. "כזה ראה וקדש", ותו לא. האייתוללה רוחאללה חומייני לא "נדרש" ליתן הסברים כששִרבט ביום 14 בפברואר 1989 את הפתווה, שעל פיה כל מוסלמי חייב לנסות להרוג את הסופר סלמאן רושדי בשל פרסום ספרו "פסוקי השטן", ובו ביקורת על הנביא מוחמד, שנקרא בספר "מאהונד", כמו גם על האל ומנהיגים אחרים. ואכן, היטושי איגראשי, שתרגם את הספר ליפנית, נרצח ביולי 1991. הוא לא היחיד שנרצח על רקע דתי איסלאמי. הרצח הפוליטי הראשון לאחר 500 שנה בהולנד היה של תיאו ואן גוך, שנרצח ב־2004 על ידי מוסלמי קיצוני בשל סרט ביקורתי על מעמד האישה באיסלאם.
אף במעוננו קרתה חריגה מזוויעה כגון זו "בשמו של הקב"ה", כאשר במהלך מצעד הגאווה ב־30 ביולי 2015 רצח ישי שליסל את שירה בנקי ז"ל, בת החמש עשרה.
ויש לזכור: אם לא נגיב היום על חריגה אחת, לעולם יהיה מי שיצעד מחר צעד אחד קדימה, ומה שנעשה היום, מחר כבר יהיה שגרתי. כאומר, "הפושע של היום הוא הנביא של מחר".
מה אומר ומה אדבר? הבריונים בשם הדת נוהגים בדרכם של מנהיגי איראן, החל מחומייני, דרך אחמדיניג'אד ועד חמינאי וחבר מרעיו. הם אינם מפחדים מאימת החוק, הם מקרבים את שלטון החוק בישראל לאנרכיה. איך זעק מפגין חרדי באחת ההפגנות? "נמות ולא נתגייס". למד מכאן, אימת העונש עוד לא יושמה.
הגיע הזמן להבטיח ש־"The punishment [will] fit the crime", ולמסור מסר בשינוי חוק העונשין, עם סנקציות אישיות קשות, לרבות עונשי מאסר של חודשים או שנים. כי מאלה, כך אני מקווה, "יחרדו החרדים".
לא, לא מדובר בציבור החרדי ככלל, כי אם במיעוט המרעיש עולמות וגורר אחריו אחרים. ויש באשר מבקש מנהיג דתי מרשים ונאצל להשמיע קולו, הוא יותקף ללא רחם. כפי שנהגו ביום 25 במאי 2003 ברב יוסף אלישיב זצק"ל, כאשר הותקף במכוניתו בשכונת מאה שערים על ידי קבוצה של חרדים קיצוניים, מנטורי קרתא והסיקריקים, שהקיפה את רכבו, ירקה לעברו, הזיקה למכוניתו ואף ניסתה לפתוח את דלתות המכונית על מנת לפגוע ברב הישיש, שהיה אז בן 93.
נגד התופעה המחליאה הלזו יש להילחם. לא באלימות חלילה, כי אם ביישום ואכיפת החוק במלוא חומרת הדין. "למען יישמעו וייראו".
אני מכיר את ביקורתם הנוקבת של מנהיגי הציבור החרדי כנגד קבוצות בריוניות אלה. אך בביקורת לא סגי. בנוסף לענישה המשפטית, על מנהיגי הציבור החרדי לנקוט סנקציות דתיות, שהעולם ידע: "נקעה נפשנו מהם", שהם "מוקצה מחמת מיאוס". אל יגנו עליהם, שילחמו בהם. נקדש כולנו את שמו של הקדוש ברוך הוא. אפשר וצריך.