טבח השבעה באוקטובר היה אמור ללמד את כולנו לקח בסיסי: האויב אינו המתיישבים, החקלאים ומקימי החוות. האויב הוא הטרור הפלשתיני, המבקש לגרש יהודים מאדמתם, לפגוע בביטחונם ולערער את עצם קיומה של מדינת ישראל.
אלא שנראה כי למרות המחיר הכבד ששילמנו, חלקים במערכת הביטחון עדיין שבויים באותה קונספציה ישנה ומסוכנת. במקום לראות במקימי החוות כוח חלוצי המחזק את האחיזה הישראלית בקרקע ותורם לביטחון, הם זוכים לעיתים ליחס המזכיר טיפול בגורמים עוינים. כוחות גדולים מגויסים לפינוי חוות, להריסת מבנים ולעימותים עם צעירים יהודים, בעוד שבמרחק לא רב נמשכים ניסיונות פיגוע, גניבות חקלאיות, השתלטות בלתי חוקית על קרקעות והפרות סדר אלימות.
המסר שהמציאות הזו משדרת לאויבינו הוא הרסני. כאשר הפלשתינים רואים את צה"ל משקיע מאמצים רבים במאבק נגד התיישבות יהודית, הם מסיקים שמדינת ישראל עצמה מטילה ספק בזכותם של יהודים לחיות ולהתיישב בארצם. במקום להרתיע את הטרור, המדיניות הזו מחזקת את התחושה שהלחץ והאלימות משתלמים.
לא מדובר רק בעוול כלפי המתיישבים. מדובר בטעות ביטחונית חמורה. החוות החקלאיות ביהודה ושומרון הוכיחו פעם אחר פעם את תרומתן לשמירה על אדמות המדינה, למניעת השתלטות עוינת וליצירת נוכחות ישראלית במרחבים אסטרטגיים. רבים ממקימי החוות הם לוחמים במילואים, אנשים המקדישים חודשים ארוכים להגנת המדינה. כאשר הם זוכים ליחס של מי שאין להם זכויות יסוד לא כאזרחים ואפילו לא כבני אדם, נפגע לא רק כבודם אלא גם האמון בין הציבור האמוני לבין מוסדות המדינה.
יש כאן גם סתירה שקשה להתעלם ממנה. במשך חודשים ארוכים אנו שומעים מצה"ל על מחסור בכוח אדם, על שחיקת מערך המילואים ועל הצורך בגיוס אלפי חיילים נוספים. אך כאשר מדובר בפינוי חווה או בהריסת מבנים של מתיישבים, מתברר לפתע שניתן להקצות עשרות ולעיתים מאות חיילים, שוטרי מג"ב ואנשי כוחות ביטחון למשימה.
אם אכן קיים מחסור כה חמור בכוח אדם, ראוי היה להפנות את הכוחות הללו למשימות ביטחוניות מובהקות: אבטחת צירים, סיכול טרור, תפיסת אמצעי לחימה, אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית של גורמים עוינים והגנה על אזרחי ישראל. עצם היכולת להקצות כוחות גדולים לפעולות נגד מתיישבים שומטת את הקרקע תחת הטענות בדבר מחסור בכוח אדם כאשר מדובר במשימות אחרות.
הבעיה אינה רק מבצעית אלא תפיסתית. במשך שנים התריעו אנשי ההתיישבות מפני התעצמות הטרור ומפני אובדן ההרתעה. במקום להקשיב להם, המערכת השקיעה מאמצים רבים בפיקוח, הגבלות ואכיפה כלפיהם. השבעה באוקטובר המחיש בצורה האכזרית ביותר מה קורה כאשר מתבלבלים בין האויב לבין מי שמזהים את הסכנה ומתריעים מפניה.
אך האחריות אינה מוטלת רק על המפקדים בשטח. חיילים ומפקדים פועלים בהתאם למדיניות ולהנחיות שהם מקבלים. האחריות מוטלת בראש ובראשונה על הפיקוד הבכיר צה"ל, הקובע את סדרי העדיפויות ואשר שם לו למטרה להילחם מלחמת חורמה בכל מי שפורץ את קופסת הקונספציה בה והוא שבוי. החרבת נקודות ההתיישבות מזכירה את החרמת ציוד הקשר של מי שהעביר דיווחים לצבא על מעשי החמאס, ופירוק יחידות ההגמ"ר בעוטף עזה.
אך מעל הדרג הפיקודי ניצב הדרג המדיני. שר הביטחון, ישראל כץ, אינו יכול להסתפק בקבלת דיווחים לאחר מעשה. עליו לבחון האם המדיניות המיושמת בשטח משרתת את ביטחון ישראל או פוגעת בו. כאשר לוחמים מוקצים לעימות עם חלוצים יהודים במקום למאבק בטרור, חובה עליו להתערב ולדרוש שינוי.
האחריות מוטלת גם על בנימין נתניהו ועל הממשלה כולה. הציבור הלאומי בחר בממשלה שהבטיחה לחזק את ההתיישבות, להשיב את המשילות ולשנות תפיסות ביטחוניות שכשלו. אם בפועל ממשיכים לראות במתיישבים יעד לאכיפה ובחלוצים בעיה שיש לטפל בה, הרי שלא התרחש השינוי שהובטח.
הגיע הזמן לשנות כיוון. מדינת ישראל חייבת להבחין בצורה ברורה בין אויביה לבין אוהביה. על צה"ל לרכז את מאמציו במאבק בטרור, בהגנה על אזרחי ישראל ובחיזוק האחיזה היהודית בקרקע. על שר הביטחון וראש הממשלה להבהיר זאת באופן חד-משמעי ולוודא שהמדיניות בשטח תואמת את הלקחים שנלמדו במחיר דמים.
די למעשה ההרס שמתדלקים את התקווה לסלק אותנו מארצנו.