החובה שלא נוחה לכולם

הוויכוח על שירות חרדים בצה"ל החריף מאוד בעקבות הטבח ב־7 באוקטובר. הפטור משירות לצורך לימוד תורה, שהתקבל בראשית ימי המדינה בשנת 1948 כדי לשקם את עולם התורה שנחרב בשואה, הפך במשך השנים לסוגיה נפיצה ושנויה במחלוקת. מספר מקבלי הפטור גדל באופן דרמטי, והפיקוח עליו הלך והתרופף.

הדיון הזה נוגע לשאלות יסוד: מהי חובה דתית, מהי אחריות לאומית, ומה מקומו של לימוד התורה בהגנה על העם היהודי. עיון רציני במקורות ההלכה מוביל למסקנה ברורה: במדינה יהודית יש מקום להגן על עולם התורה, אך אין בסיס הלכתי לפטור גורף של הציבור החרדי משירות צבאי.

ההלכה היהודית ברורה ביחס לשירות צבאי בעת מלחמה. על פי התורה, כל גבר יהודי כשיר מגיל עשרים ומעלה, למעט כוהנים ולוויים, חייב להשתתף במלחמת מצווה, כלומר במלחמת חובה להגנת חיי יהודים וארץ ישראל. עיקרון זה נקבע במפורש במשנה, סוטה ח:ז. בעוד שבמלחמת רשות קיימים פטורים מסוימים, במלחמת מצווה “הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

גם התלמוד הירושלמי, סוטה ח:י, מחדד את ההבחנה הזאת. מלחמות התקפיות דורשות סמכות מיוחדת, אך מלחמת הגנה היא חובה המוטלת על הכול. רבי יהודה מלמד שכאשר האויבים באים עלינו, “כשבאו עלינו", הרי זו מלחמת חובה המחייבת השתתפות כללית.

הרמב"ם פוסק כך בהלכות מלכים ומלחמותיהם ז:ד, וקובע שמלחמת מצווה כוללת “עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". משמעות הדברים פשוטה: במלחמות הגנה, כפי שהיו כל מלחמות ישראל מאז 1948, יש מצווה על כל איש ואישה להשתתף בהגנת העם והארץ.

אמנם מבחינה טכנית מלחמה מסוג זה אמורה להיקבע על ידי הסנהדרין, ולכן מלחמות מדינת ישראל אינן נכנסות במדויק לכל פרטי ההגדרה ההלכתית הקלאסית. אך כאשר הסכנה ממשית ומיידית, אין בכך תירוץ. עיקרון פיקוח נפש, הצלת חיים, דוחה את כל מצוות התורה, למעט עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

עמדה זו מתחזקת גם מן הכלל “הבא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין עב ע"א). כלל זה אינו נוגע רק להגנה עצמית של יחיד, אלא גם להגנה לאומית. כאשר ישראל מותקפת, חובת ההגנה חלה על כל אזרח כשיר.

דוגמאות היסטוריות לתלמידי חכמים בשירות צבאי

לאורך ההיסטוריה היהודית, רבים מגדולי התורה נשאו גם בתפקידי הנהגה צבאית. משה רבנו הנהיג את העם במלחמה נגד עמלק. יהושע היה גם מנהיג רוחני וגם מפקד צבאי. דוד המלך היה מלך לוחם שהוביל את צבאות ישראל לניצחונות.

החשמונאים, בהנהגת מתתיהו ובניו, היו גם תלמידי חכמים וגם מנהיגים צבאיים שנלחמו בהצלחה נגד הכובשים ההלניסטיים. רבי עקיבא, מגדולי חכמי המשנה, תמך במרד בר כוכבא נגד השלטון הרומי. בימי הביניים שימש רבי שמואל הנגיד, בשנים 993-1056, הן כסמכות הלכתית מרכזית והן כראש צבא גרנדה במשך שמונה־עשרה שנה.

דוגמאות אלו מלמדות שלימוד תורה ושירות צבאי אינם סותרים זה את זה. להפך, גדולי ישראל הבינו שיש צורך גם בהגנה רוחנית וגם בהגנה פיזית על העם היהודי. התורה עצמה מלמדת שעלינו להיות מוכנים להגן על עצמנו. כך עולה גם מסיפורם של שבטי גד וראובן, שמשה רבנו נזף בהם כאשר ביקשו בתחילה שלא להצטרף לאחיהם במלחמה.

סוגיית שירות החרדים השתנתה מאוד מאז הקמת המדינה. בשנת 1948 קיבלו פטור משירות רק 400 תלמידי ישיבה. אך לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 וביטול המכסות, המספרים גדלו במהירות: 8,257 בשנת 1977, 16,011 בשנת 1986, 24,000 בשנת 1992, 36,887 בשנת 2002, ו־63,000 הן בשנת 2012 והן בשנת 2024. כך נוצר נטל כבד על שאר החברה הישראלית, שאזרחיה משרתים בצבא הסדיר וממשיכים לשאת בעול שירות המילואים שנה אחר שנה.

עמדתה הנוכחית של ההנהגה החרדית נגד שירות צבאי היא התרחקות משמעותית מעמדות דתיות מוקדמות יותר. דוגמה מאלפת לכך נמצאת בסיפורו של חיים הירש אייזנבך, דמות ירושלמית דתית נערצת, שחוכמתו הייתה מבוקשת גם על ידי האדמו"ר מגור, רבי ישראל אלתר, בעל ה"בית ישראל", מדי שנה לפני ראש השנה. כאשר נשאל אייזנבך על נכדיו המשרתים בצה"ל, השיב בפשטות כי אינו חושש מהשפעות שליליות על צאצאיו. האיש הצנוע והעמוק הזה הבין שיש לשמור על עם ישראל ולהגן עליו, ושיהודים חייבים לקום ולעמוד על נפשם כדי להבטיח את המשכיותם והצלחתם.

רבים מן המנהיגים החרדים של ימינו התרחקו מאוד מערכים אלה. כאשר נשאלו לאחרונה כמה מצאצאיו של אייזנבך מדוע ילדיהם ונכדיהם מסרבים לשרת בצה"ל, הם השיבו שסבם הגדול “היה חזק הרבה יותר", ואילו הם עצמם “אינם חזקים מספיק כדי להשפיע כראוי על ילדיהם". אלא שלחשש הזה יש פתרונות מעשיים, בוודאי כיום, עם הקמת גדוד חשמונאים.

הודאה זו חושפת מציאות מטרידה. מנהיגים חרדים קיבלו החלטה הרסנית: לאסור על צעירים כשירים בגופם לשרת בכוחות ההגנה של ישראל. החלטה זו אינה נשענת על בסיס הלכתי מוצק. היא נובעת, ככל הנראה, מאי־אמון ביכולתם של הצעירים להפנים את מה שלמדו ולהישאר חרדים גם במסגרת הצבא, או מרצון לשמר שליטה וכוח על הציבור החרדי. בכך היא מזכירה מאוד את האנטי־ציונות שהפגינו מנהיגים חרדים באירופה שלפני השואה, בראשית המאה העשרים.

גישה זו עלולה להתברר כטרגית דווקא עבור החברה החרדית עצמה. ככל שיותר צעירים יחליפו את הטלפונים הכשרים שלהם בסמארטפונים הפתוחים לאינטרנט החילוני “האסור", הם עלולים להבין שלא מסיבות הלכתיות נמנעה מהם האפשרות להגן על ארצם, אלא בשל חוסר אמון בהם ובשל שיקולים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. התוצאה עלולה להיות דחייה לא רק של ההנהגה הנוכחית, אלא גם של היסודות החיוביים הרבים שהחברה החרדית יכולה לתרום למדינת ישראל.

ההנהגה החרדית מציגה כמה טיעונים להצדקת התנגדותה לשירות צבאי, אך עיון הלכתי זהיר מראה שכל אחד מהם ניתן להפרכה.

1. “רבנן לא צריכי נטירותא", תלמידי חכמים אינם זקוקים לשמירה

הטיעון הזה, המבוסס על דברי ריש לקיש בבבא בתרא ז ע"ב, מוצא מהקשרו. הסוגיה המקורית עוסקת בפטור ממס לבניית חומת העיר, ולא בפטור מהצלת חיים או מהשתתפות במלחמת קיום. נוסף על כך, גם לפי פשט הדברים, האמירה מתייחסת לכך שתלמידי חכמים עצמם אינם זקוקים לשמירה, ולא לכך שלימודם מגן פיזית על כל העם היהודי.

2. “כמו הלויים"

יש הטוענים שתלמידי ישיבה צריכים להיחשב כשבט לוי, ולכן להיות פטורים משירות צבאי. אך טענה זו מפרשת באופן שגוי את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל יג:יג. הרמב"ם מדבר שם על “כל באי העולם" המקדישים עצמם לעבודת ה', ולא דווקא על תלמידי ישיבה או על לימוד תורה. יתרה מזאת, הקטע אינו מזכיר כלל פטור משירות צבאי.

3. רק התורה מגינה על עם ישראל

יש אמת בטענה שהתורה מגינה על העם היהודי מפני כליה רוחנית והיסטורית, ומכאן גם ההצדקה לכך שמדינה יהודית תתמוך בלימוד תורה.

אולם הטענה הזאת נשענת על אמירה אגדית במסכת סוטה כא ע"א, והבנתה באופן מילולי מחמיצה את פשוטו של הטקסט. רש"י מסביר שהתורה מגינה מייסורים ומצילה מן היצר הרע, לא מכדורים, טילים ואויבים חמושים. ההיסטוריה היהודית, מחורבן בית שני ועד השואה, מלמדת בכאב שלימוד תורה לבדו לא הגן מפני איומים פיזיים.

4. עדיף למות מאשר להפוך לחילוני

טענה זו חושפת את החשש האמיתי העומד מאחורי ההתנגדות החרדית: הפחד ששירות צבאי יוביל לחילון. אך חשש זה מיושן, במיוחד לנוכח המסגרות החרדיות הייעודיות, ובראשן גדוד חשמונאים שהוזכר לעיל.

5. דינא דמלכותא דינא, חוק המדינה הוא חוק

עיקרון זה מחזק עוד יותר את החובה לשירות צבאי חרדי. פוסקים מרכזיים, ובהם החתם סופר, הרב דוד צבי הופמן והרב משה שמואל גלזנר, פסקו שיהודים חייבים לשרת בצבא ארצם, גם כאשר השירות עלול להיות כרוך בחילול שבת או באכילת מזון שאינו כשר. הרב גלזנר הדגיש ששירות כזה הוא קידוש השם. הרב הופמן הזהיר שהתחמקות משירות בדרכי מרמה היא חילול השם.

הטבח ב־7 באוקטובר, שבו נרצחו 1,200 בני אדם, הפך את סוגיית השירות הצבאי לדחופה יותר מאי פעם. תפיסת “הצבא הקטן והחכם", שקידמו אהוד ברק ואחרים כמותו ואשר אפשרה למעשה את הרחבת הפטורים, הופרכה. במקומה נדרשת כיום תפיסה של “צבא גדול וחכם".

המלחמה נגד אויבינו היא בבירור עניין של פיקוח נפש. כאשר מדובר בהצלת חיים, שיקולים אחרים נדחים מפניה. המציאות הנוכחית מחייבת אחדות, אחריות משותפת ונשיאה שווה יותר בנטל מצד כל חלקי החברה הישראלית.

החובה ההלכתית לשירות צבאי חרדי ברורה וחד־משמעית. הפטור הגורף של תלמידי ישיבה משירות צבאי חסר בסיס בהלכה, והוא יוצר חילול השם המרחיק יהודים חילונים מן היהדות. דברי התורה מהדהדים גם היום: “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב:ו).

הגיעה העת שהחברה החרדית תכיר בחובתה ההלכתית והמוסרית לשרת בצה"ל. יש מקום לפטור יחידים הלומדים תורה יומם ולילה, הן בישיבות חרדיות והן בישיבות ציוניות־דתיות, כאשר הם אכן ראויים לכך. אך אין מקום לפטור ציבור שלם באופן גורף. השירות בצה"ל אינו רק דרך להגן על המשפחה ועל העם, הוא גם מילוי חובה דתית של יהודים החיים במדינה יהודית הנמצאת תחת איום.

הפתרון אינו לפטור המוני צעירים חרדים משירות, אלא להכין אותם, לתמוך בהם ולחזק אותם. צה"ל כבר הוכיח נכונות להתאים את עצמו לצרכים דתיים, וצעירים חרדים רבים הוכיחו שאפשר לשרת את המדינה ולשמור בקפדנות על אורח חיים דתי.

עם זאת, יש לומר ביושר שגם לצה"ל יש אחריות. הצבא לא תמיד עמד בהבטחותיו הדתיות לראשי ישיבות ההסדר, ועדיין לא הכריע אם הוא מעדיף חיילות בכל יחידה או חיילים חרדים בכל יחידה. שני הדברים אינם יכולים להתקיים במקביל. נוסף על כך, הצבא נוהג לעיתים בחוסר תבונה כאשר הוא משמיע חששות מפני “השתלטות דתית", ועד כה התקיים בו מחסום סמוי שמנע מחיילים דתיים להגיע אל הדרגים הבכירים ביותר.

ובכל זאת, צה"ל עבר שינוי משמעותי. דוגמה לכך היא גדוד נצח יהודה, הידוע גם כנח"ל החרדי, שהוקם בשנת 1999. הגדוד מספק מזון בכשרות גלאט, שיעורי תורה יומיים, הכשרה ומגורים בהפרדה מגדרית, ליווי ותמיכה דתיים מרבנים צבאיים, והתאמות לתפילה ולחגים.

הצלחת גדוד נצח יהודה, וכן הקמתו של גדוד חשמונאים החדש והמחמיר עוד יותר מבחינה דתית, מוכיחות ששירות צבאי ושמירת מצוות יכולים להתקיים יחד. חיילים חרדים רבים מצאו שהשירות דווקא חיזק את מחויבותם הדתית, משום שלמדו ליישם ערכי תורה בתוך מציאות החיים. היחידה הצמיחה קצינים רבים והשתתפה במבצעי ביטחון שונים, ובכך הוכיחה שחיילים דתיים יכולים להיות גם לוחמים יעילים וגם לומדי תורה מסורים.

הדרך קדימה מחייבת הבנה והתאמה הדדיות. צה"ל חייב להמשיך לספק התאמות דתיות ראויות. החברה החרדית חייבת להכיר באחריותה להשתתף בהגנת ישראל. רק שיתוף פעולה כזה יוכל ליצור את האחדות הדרושה לנו כדי להתמודד עם האתגרים שלפנינו ולמלא את שליחותנו המשותפת כמדינה יהודית.