מאחורי דמותו של הרב מיכאל אהרונוב, ראש ישיבת ההסדר מעלה אפרים ורב הגרעין התורני, עומד סיפור חיים לא שגרתי.
בריאיון לפודקאסט של ערוץ 7 חזר אהרונוב אל שנות ילדותו בשכונת התקווה בדרום תל אביב, אל היתמות בגיל צעיר ואל הדרך הארוכה שעשה עד שהפך לאחד מראשי הישיבות בציונות הדתית.
"גדלנו במשפחה מסורתית, לא דתית, בשכונת התקווה. לצערי התייתמתי בגיל תשע וחצי. אבא נפטר מאוד צעיר, ובנינו את החיים שלנו, אני, אחי ואחותי, יחד עם אימא", מספר הרב אהרונוב.
נקודת המפנה הגיעה דווקא מתוך האובדן. "בגלל הצורך באמירת קדיש והצורך להתפלל כל הזמן התחברנו לבית הכנסת שהיה של סבא. התחברנו לתוך הקודש. הפכנו להיות הקוראים בתורה של בית הכנסת, אחר כך החזנים של בית הכנסת, ואחר כך המלמדים תורה בבית הכנסת".
החיבור לבית הכנסת הוביל אותו בהמשך למסלול דתי, אף שלא גדל בסביבה ישיבתית. "למדתי בממלכתי רגיל עד כיתה י"ב. בתיכון למדתי בצייטלין בתל אביב. אהבתי את הקודש, אהבתי את מה שאני עושה בבית הכנסת ורציתי להתקדם קדימה, רק שלא ידעתי איך עושים את זה".
באותם ימים כמעט שלא הכיר את עולם ישיבות ההסדר. "היינו חשופים רק לישיבות חרדיות. לא ידעתי בכלל מה זה ישיבת הסדר. שמעתי שיש דבר כזה, והיו אז שלוש עשרה ישיבות הסדר בלבד".
אלא שהדרך לשם לא הייתה פשוטה, "מתוך שמונה מקומות שהלכתי אליהם לא התקבלתי לשום מקום. הרקע המשפחתי לא היה ישיבתי, הגעתי משכונת התקווה, לא היה לי שום רקע בלימוד. גם המראה החיצוני שלי היה מאוד שכונתי תל אביבי".
מי שהתעקש עבורו היה רבו בתיכון, הרב דוד סלומון, "הוא התקשר לחברותא שלו הרב חיים גולדויכט, שהיה ראש ישיבת כרם ביבנה, ואמר לו: 'יש לי תלמיד אחד שרוצה ללכת לישיבה ולא מקבלים אותו בשום מקום. אתה חייב לקבל אותו. ככה בעצם הגעתי לכרם ביבנה".
את המפגש הראשון עם ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט, הוא זוכר היטב, "הגעתי עם בגדים של תיכוניסט, שיער קצת ארוך, חולצה עם שרוכים ונעליים גבוהות. הוא הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש ואמר לי: 'אתה תהיה חייב לשנות את ההופעה החיצונית שלך'. אמרתי לו, 'בוודאי, מה שצריך לעשות אני אעשה, אני רוצה ללמוד".
ראש הישיבה הסכים לקבלו לחודש ניסיון בלבד, "הוא אמר לי, 'תבוא לחודש ניסיון באלול'. הגעתי עם מלתחה חדשה, נכנסתי לישיבה, והתחלתי ללמוד".
אלא שהתשובה הרשמית מעולם לא הגיעה, "עבר חודש ואף אחד לא פנה אליי. המשכתי הלאה. עברה שנה ואף אחד לא פנה אליי. התגייסתי בהסדר, המשכתי ללמוד, ואף אחד לא דיבר איתי על זה".
רק כעבור חמש שנים, לקראת סיום לימודיו, זכה לקבל את התשובה, "הרב גולדוויכט קרא לי ושאל מה אני רוצה לעשות בשנה הבאה. אמרתי לו שאני רוצה להמשיך ללמוד בישיבה. ואז הוא אמר לי, 'אתה זוכר שהיית בחודש ניסיון אצלנו?' אמרתי לו שכן. הוא חייך ואמר, 'עכשיו אני נותן לך תשובה - התקבלת'".
הרב אהרונוב נשאר בישיבה שנים רבות גם לאחר מכן. "התחברתי מאוד לישיבה והמשכתי ללמוד שם. אחר כך בכולל אברכים, במסלולי רבנות ודיינות. בסך הכול הייתי שם שמונה עשרה שנה".
גם כיום, שנים לאחר שעזב את ספסלי בית המדרש של כרם ביבנה והפך בעצמו לראש ישיבה, הוא מדבר על המקום בהתרגשות. "אני מאוד אוהב את הישיבה עד היום. זה מקום פלא. מקום שאפשר להתגדל בו ואפשר להתעצם בו. אני מאוד אוהב את הישיבה ואת הרבנים שלה".
בהמשך התייחס הרב אהרונוב להתמודדות של ישיבת מעלה אפרים בתקופת המלחמה. לצד הרצון להמשיך ולהגדיל תורה, תלמידים ואברכים רבים מגויסים לתקופות ממושכות, דבר שמציב אתגרים משמעותיים בפני עולם הישיבה..
זה בהחלט קושי גדול. משלמים על זה מחירים כבדים", אמר הרב אהרונוב. "זה לא רק בני הישיבה, זה גם האברכים. רוב מוחלט של האברכים מגויסים מאות ימים, וגם אני מגויס לכיתת הכוננות מאות ימים, אז יוצא שיש תקופות שמאוד מאוד קשה להחזיק את המתח הלימודי ואת הסדרים הלימודיים".
למרות הקשיים, הישיבה רואה עצמה חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי. "חלק מהמחיר שכולם משלמים, אז גם בישיבה משלמים את מה שצריך לעשות", אמר והוסיף, "אני מקווה שמתוך הדוחק הזה, בסופו של דבר העולם של הקודש והעולם של התורה אצל כולם יפרח, ואנחנו נהיה חלק מהפריחה הגדולה של העניין הזה".
בהתייחסו למסר שהוא מעביר לתלמידיו בזמן המלחמה, אמר הרב אהרונוב כי המחויבות היא להיות שותפים במערכה גם במחיר של פגיעה בשגרת הלימוד. "אם יש צורך, אז אנחנו ראשונים להיכנס, גם כשזה מפריע. ברור שיש הפסדים וברור שיש ירידה במתח הלימודי, אבל אנחנו חלק בלתי נפרד מכל המערכה הכללית הישראלית הזאת, וחייבים להיות בחוד החנית איפה שאפשר, כל אחד לפי התפקיד שלו וכל אחד לפי היכולת שלו".
הרב אהרונוב שיתף גם בסיפור חזרתו לשירות במסגרת כיתת הכוננות במעלה אפרים, לאחר שנים ארוכות שבהן היה פטור משירות. "ב-7 באוקטובר היינו שמונה אנשים שנשארו ביישוב. אף אחד לא נשאר ביישוב, אנחנו הבודדים, והצטרכנו לחזור בחזרה לשירות, לתפוס את העמדות. זה היה ממש צורך אמיתי של הגנת היישוב".
על השילוב בין תפקידו כראש ישיבה לבין השירות הביטחוני סיפר: "עשינו את שני הדברים ביחד, ושעות לא שעות וימים לא ימים. היו אפילו לפעמים חבר'ה שהיו באים ללמוד בשמירות שלי. השתדלנו לשמור על הסדרים, השתדלנו לשמור על השיעורים, ממש כמה שאפשר בתקופה הזאת".
בהתייחסו לסוגיית גיוס החרדים אמר: "צער לנו, למי שמפספס את זה, יותר מאשר כעס. יש לנו צער על זה שיש קבוצות באוכלוסייה שלא מבינים את המשמעות, שלא מצטרפים לאור הגדול הזה, למאבק הישראלי העצום הזה".
הרב אהרונוב הדגיש כי אינו מאמין בכפייה כאמצעי להגדלת הגיוס, "אני לא מאמין במלחמות, אין לזה שום ברכה. כשמגיעים לצבא צריכים להגיע עם מוטיבציה, צריכים להגיע עם רצון, צריכים להגיע עם אידיאל להגן על עם ישראל. מי שמגיע חסר מוטיבציה ומי שמגיע מתוך כפייה, אין לזה שום ערך".
בהמשך התייחס לדיון הסוער סביב הפיילוט המעורב בשיריון, "לא ייתכן שדווקא הקבוצות שהן רצות למערכה באידיאליזם, מפריעים להן למהלך חייהן. אפשר לפתוח יחידות אחרות, לא להפריע ליחידות הקיימות ולא לקלקל את מה שקיים ועובד מצוין. אני מקווה שזה יסתדר, אני מקווה שיימצא פתרון. העניין הזה של הערבוב הוא פגיעה בכל מה שאנחנו מלמדים, בכל מה שאנחנו מאמינים. זו פגיעה בסדר החיים של בני הישיבות, ואנחנו לא מוכנים לקבל דבר כזה".
ישיבת ההסדר מעלה אפרים פועלת כבר שנים רבות בלב בקעת הירדן. הרב מיכאל אהרונוב סיפר על הדרך שעשתה הישיבה מאז הקמתה, על הקשר ההדוק עם תושבי האזור ועל החזון החינוכי והרוחני שמוביל אותה.
הישיבה הוקמה מתוך רצון ליצור מוקד של תורה וחיים באזור שהיה במשך שנים מוזנח מבחינת פיתוח והתיישבות. "בקעת הירדן היא אזור שהיה מאוד מוזנח, גם מבחינת התיישבות וגם מבחינת מאמצים ממשלתיים כאלה ואחרים. מקום יפה מאוד, נפלא ממש, אבל מאוד מוזנח".
הרב אהרונוב הדגיש כי היוזמה להקמת הישיבה לא באה דווקא מתוך הציבור הדתי אלא מתוך תושבי היישוב עצמם. "הרעיון מתחיל מרצון של בני היישוב להתפתח. הם ביקשו לעצמם כל מיני רעיונות איך להתפתח, ואחד הרעיונות היה להקים ישיבה. המועצה המקומית היא יוזמת הישיבה והיא מקימת הישיבה".
עם השנים צמחו סביב הישיבה גם כולל אברכים וגרעין תורני, שהפכו לחלק משמעותי מהחיים הקהילתיים במעלה אפרים. "באנו לגור שם ממש משפחות בודדות בהתחלה, ומתוך החיבור לארץ ומתוך החיבור לציבור, לעם שיושב שם, הישיבה הוקמה עם שאיפה גדולה של קודש, ושאיפה גדולה של לימוד וחיבור לציבור".
הרב אהרונוב סיפר כי היישוב עצמו נמצא כיום בתנופת צמיחה משמעותית. "היישוב כבר כמה שנים עובר הגדלה והרחבה עצומה. מוסיפים עוד מאות יחידות דיור, מה שמכפיל את גודל היישוב ומגדיל אותו בצורה משמעותית".
כאשר נשאל מהי הדרך החינוכית המייחדת את הישיבה, השיב כי הסיסמה שמלווה אותה היא "העוצמה שבפשטות. היום אנשים מחפשים עוצמות. לפעמים העוצמות מתבטאות בכל מיני דברים נוצצים. אנחנו דווקא מדגישים את הפשטות, את החיבור הטבעי והעמוק אל הקודש, אל התורה, אל הציבור ואל ארץ ישראל".
"בלי הרבה פוזה", הוסיף. "עם הרבה פשטות, עם הרבה ענווה וצניעות. מתוך זה בית המדרש, מתוך זה הכולל ומתוך זה כל המפעלים שהישיבה עושה. הכול מתוך ענווה, צניעות ופשטות".
הרב אהרונוב קשר את תפיסת העולם הזו גם לסיפור חייו האישי. "אני גדלתי בדרום תל אביב, בשכונת התקווה. אנשים מכירים אותה לרעה בדרך כלל, אבל אני אוהב אותה אהבת נפש. שם פגשתי צדיקי עולם, ממש. אנשים פשוטים אבל בני אדם ענקי עולם. זה דבר שאני מאוד מבקש להעביר ומאוד מבקש לחנך אליו".
הפשטות איננה ויתור אלא דווקא מקור לכוח רוחני. "הפשטות הזאת היא פשטות שבסופו של דבר קונה לה הרבה יותר קליינטים מאשר התהדרויות בעניינים חיצוניים אחרים. זה המוטו של הישיבה - העוצמה שבפשטות".
אחת ההתפתחויות הייחודיות של התקופה האחרונה הייתה חזרתו של מודל הלימוד בחבורה. "במלחמה התחדש לנו לימוד בחבורות. יש רב שיושב יחד עם תלמידים בגילאים שונים ולומדים בחבורה. זה מאוד מאוד הצליח לנו. אני בעצמי לא התרגלתי ללמוד ככה, אבל זה עובד מצוין".
לצד הלימוד, הישיבה והגרעין התורני מעורבים באופן יומיומי בחיי הקהילה באזור. הרב אהרונוב סיפר כי תלמידי הישיבה משתלבים בפעילויות חינוכיות, בפרויקטים של רווחה ובמיזמי חסד שונים. "יש לנו גמ"ח צדקה עצום ואנחנו דואגים למשפחות בתוך היישוב. יש פרויקטים חינוכיים ותורניים, בר מצוות ופעילויות נוספות שקשורות לגרעין התורני".
דלת הישיבה פתוחה בפני כלל תושבי האזור, ללא קשר לרקע הדתי שלהם. "אם מגיע אדם מהבקעה, לא דתי, ודופק על הדלת של הישיבה - לחלוטין אנחנו כאן. לא אחד ולא שניים, בעשרות ובמאות. אנחנו אוזן קשבת ומתעסקים בהלכה כמעט עם כל תושבי הבקעה שקשורים למעלה אפרים. מגיעים עשרות ומאות אנשים בכל התחומים, ואנחנו דואגים לענות להם, לטפל בהם ולדאוג להם גם לצרכים הרוחניים וגם לצרכים הגשמיים".
בסיום תיאר את השילוב בין תפקידו כראש הישיבה לבין אחריותו הציבורית בגרעין התורני. "יוצא שיש לי שני כובעים. אני גם הרב של הגרעין התורני וגם ראש הישיבה. זה בהחלט אינטנסיבי, אבל זה חלק מהשליחות ומהחיבור העמוק שלנו למקום, לאנשים ולתורה".