סבב ההופעות המשותף של שני אנשי התקשורת עודד מנשה, מגיש בערוץ 14, ושניאור ובר, עיתונאי ופובליציסט, הגיע השבוע למפגש פתוח וסוער במיוחד עם חניכי מכינות קדם-צבאיות.
המפגש, שנועד לעסוק במדיה, חברה וזהות יהודית, הפך במהרה לדיון נוקב וחשוף על המושג "אובייקטיביות עיתונאית" ועל הדרך שבה התקשורת בישראל מעצבת את המציאות
הדיון התעורר בעקבות שאלה ישירה שהפנה אחד החניכים למנשה, בנוגע לביקורת המושמעת כלפי ערוץ 14 על היותו לכאורה ערוץ מגמתי המהווה שופר של הקואליציה.
מנשה השיב לחניך ואמר, "הגענו היום למצב בחיים שאנחנו כבר לא באמת רואים 'ערוצי טלוויזיה' במובן הקלאסי, אלא אנחנו צורכים ערוצים של מפלגות. אנשים בוחרים היום איזו מפלגה תעביר להם את החדשות. אבל כשמאשימים ערוץ מסוים בכך שהוא מדבר בקול מוגדר ובאג'נדה ברורה, אני יכול להגיד בדיוק אותו הדבר, ובקלות, על כל ערוץ אחר בשלט".
הוא הוסיף: "בצעירותי היה ערוץ אחד בלבד בטלוויזיה. היה חיים יבין - הוא היה ה'יונית לוי' של הפעם, הקול הבלעדי שדרכו המדינה כולה שמעה חדשות. ברדיו הייתה תחנה מרכזית אחת, גלי צה"ל. לא היה אינסטגרם, לא פייסבוק, לא דיגיטל. קיבלנו מידע מצינור אחד בלבד, וגם לצינור הזה הייתה אג'נדה מובהקת מאוד. כשרק נודע לחיים יבין שהולך להיות מהפך פוליטי ב-1977 ומנחם בגין עומד להיבחר לראשות הממשלה, הוא מיהר לרצות להתפטר באותו לילה".
מנשה הדגיש בפני הצעירים את כוחה של הבחירה הקיימת כיום: "ברוך השם, היום יש לכם אפשרות בשלט לבחור איזה קול אתם רוצים לשמוע. אתם יכולים לשמוע את הקול של פעם בערוץ 11, או לבחור בערוץ 13 שלדעתי מחזיק באג'נדה מסוימת מאוד והוא סוג של מפלגה בפני עצמו. הבחירה היא בידיים שלכם".
כדי להמחיש את נקודת המבט התקשורתית, הציג מנשה דוגמה מאירוע שהתרחש לא מזמן: "ראיתי ראיון עם אהוד אולמרט בערוץ 12. המראיין, ירון אברהם, פתח בהתרגשות ואמר: 'יש לנו את הכבוד להזמין לאולפן את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט'. למחרת, בערוץ 14, ביקשו להציג את אותו קטע מהראיון. אבל איך הציגו אותו שם? המגיש אמר: 'בואו נראה קטע שבו התראיין אתמול האסיר לשעבר, העבריין המורשע אהוד אולמרט'".
"מי משניהם שיקר? אף אחד. שני הדברים נכונים לחלוטין באופן עובדתי. אולמרט הוא גם ראש ממשלה לשעבר וגם אסיר מורשע לשעבר. אבל כל ערוץ בחר להאיר את הזווית שחשוב לו להבליט, בהתאם לאג'נדה שלו. ההבדל הוא שעשרות שנים התקשורת יצרה בפני הציבור מצג שווא כאילו מה שהם מציגים הוא 'אובייקטיבי', נקי וטהור מאינטרסים. המציאות היא שאין דבר כזה אובייקטיביות מוחלטת. לכל בן אדם יש אג'נדה".
בשלב זה של המפגש, נטל את המיקרופון שניאור ובר, והכניס את החניכים אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה העיתונאית - המקום שבו האג'נדה הופכת למציאות מודפסת או משודרת.
"אתם שומעים חדשות וחושבים שאלו פשוט 'העובדות', אבל כעיתונאי וכעורך במשך שנים רבות, אני אומר לכם שהחדשות מונעות מאג'נדה עמוקה", הסביר ובר. "מה המשמעות של להיות עורך? אני, כעורך עיתון, מחליט עבור הקוראים שלי מה הם ידעו ומה הם לא ידעו. אני זה שקובע איזו ידיעה תיכנס ואיזו תיפסל. יש אירועים שאני כעורך יכול פשוט 'להעלים' - והציבור לא ידע עליהם לעולם".
"מנגד, יש אירוע שאבחר להבליט, לשים אותו בכותרת הראשית, בעמוד הראשון, בהרחבה ובצבע. ויש ידיעה שאכניס, אבל אדחוף אותה בקטן, בצד, בעמוד פנימי - כי באג'נדה שלי אני חושב שהקוראים לא צריכים להתעכב עליה או שהיא חסרת משמעות. זה הכוח המטורף של עורך".
ובר חיבר את כוחה של העריכה לאחד הפצעים המדממים בהיסטוריה הישראלית המודרנית - הפינוי מגוש קטיף. "במשך עשרות שנים פתחתם כלי תקשורת ולא יכולתם לשמוע שום עמדה או דעה נגד התהליך הזה. עצם השימוש שלי כעת במונח 'ההתנתקות' - זו הנדסת תודעה קלאסית במיטבה".
הוא הוסיף: "מה קרה שם באמת באופן עובדתי? רצו לגרש אנשים מהבית שלהם בגוש קטיף. זה גירוש לכל דבר, זו עקירה. אבל ישבו באותם ימים אנשים חכמים מאוד, יועצים אסטרטגיים ואנשי תקשורת, וחשבו: 'איך נגרום לעם בישראל לחשוב שזה אירוע קטן? שזה בסך הכל מעבר דירה, מישהו שעובר מפה לשם?'. הם חיפשו מילה, ובחרו בהתחלה במילה 'היתנתקות'. מנתקים משהו, ניתוק בקטנה, זה יחליק בגרון. והם הצליחו במשימה שלהם בצורה אבסולוטית: עד היום כולם קוראים לזה 'ההתנתקות'".
"באותם ימים", המשיך ובר, "פתחת כלי תקשורת ולא שמעת כמעט אף קול שאומר: 'חבר'ה, זו החלטה הזויה, אנחנו עוקרים חבל ארץ, מוציאים משפחות שלמות מהבית בתמורה לכלום ושום דבר'. הקול הזה פשוט לא היה קיים במרחב הציבורי".
בסיום דבריו, חיבר את תמונת העבר למפת התקשורת העכשווית, והסביר את פשר הצלחתו וחשיבותו של הערוץ שבו שותפו מגיש: "מה שקורה היום עם ערוץ 14 זה שהוא קם ואומר בריש גלי: 'כן, יש לי אג'נדה!'. יש כאן אג'נדה ברורה מאוד שאומרת שהמדינה הזו היא מדינה יהודית, ושהזהות היהודית היא ההצדקה היחידה לקיומנו כאן, כי בלעדיה אין לנו מה לחפש פה".
"ערוץ 14 קם כדי לתת ביטוי לקול של קבוצות אוכלוסייה ענקיות בישראל - קבוצות שבסופו של דבר גם מנצחות בבחירות, אבל הקול שלהן הושתק בצורה שיטתית בכל כלי התקשורת לאורך השנים, ומושתק במידה רבה גם היום. ואני אומר לכם כאן, ואומר את זה בגאון: אם ערוץ 14, במתכונתו הנוכחית, היה קיים ומשדר בזמן גירוש גוש קטיף - ההתנתקות לא הייתה יוצאת לפועל".