כפר עציון הוא המקום שחרב בתש"ח, עלה בלהבות הקרב הנורא ערב הקמת המדינה, וקם מחדש אחרי ששת הימים על האדמות שרכשה קק"ל עוד בימי המנדט.
ראש צורים הוקם על אדמות קק"ל במקומם הישן של עין צורים ורבדים. בניגוד להם, אלון שבות קם כיישוב חדש על הגבעה במרכז הגוש שלא הייתה רשומה על שום שם, כי גוש עציון נמצא על גבול הנפות של בית לחם וחברון, וגם בימי השלטון הירדני לא נרשמו כאן אדמות על שמות תושבי כפרים.
כאן עמדה לפני ממשלת ישראל החלטה תקדימית, להפוך את הגבעה, בלי הכרמים שמסביב, ל'רכוש' מדינת ישראל בזכות אבות אבותינו מימי התנ"ך, להתעלם מכל זעקות 'הכיבוש' בארץ ובעולם, ולהקים על הגבעה את היישוב ששמו מבטא את השיבה לארץ אבותינו, בדיוק מעל לדרך הקדומה, היא דרך האבות, שעברה ליד עץ האלון הבודד והזקן בן כ-750 שנה!
לא רק בני כפר עציון שחזרו, ולא רק יישובים על גבי שרידי תש"ח על אדמות קק"ל, אלא יישוב חדש על גבעה חסרת בעלים בשם ה'שבות' של עם ישראל לארץ אבותיו!
ממשלת האחדות הלאומית התקשתה לקבל החלטה, במיוחד בשל הצורך בתפיסת האדמות.
איש החזון והמעש מושקו (משה מושקוביץ ז"ל, חבר משואות יצחק עוד מלפני קום המדינה) עמל בלא לאות וסבב במסדרונות הממשלה בכל כוח השכנוע שבפיו עד לרגע המיוחל. סגן ראש הממשלה אז, יגאל אלון, אחד התומכים הבולטים ביותר של מפעל ההתיישבות בהר חברון ובבקעת הירדן, קרא למושקו ולרב עמיטל והקריא להם את נוסח הצעת ה'מחליטים', לפיה ממשלת ישראל 'מחליטה' להקים במרכז הגוש מבני קבע לישיבת הר עציון. מושקו ביקש להוסיף שתי מילים, "ומרכז אזורי". יגאל אלון, שכבר שמע את נימוקיו של מושקו כמה פעמים, נעתר לבקשה והוסיף את שתי המילים המכריעות!
כך נפתחה הדרך להקמת אלון שבות, הישיבה והיישוב, שהפך ליישוב הקהילתי הראשון!
ישיבת הר עציון החלה את לימודיה הסדירים בכפר עציון בג' בכסלו התשכ"ט, במבנים זמניים שנשארו מהמחנה הירדני. שנה וחצי היינו מצפים בתקווה, עם חששות, להקמת הישיבה והיישוב בגבעת העץ. בחורף התש"ל החלו לצקת יסודות, והיינו צופים מכפר עציון ב'פלא' של מנופים פורקים קירות בטון שלמים בבנייה טרומית. עם ראשית הקיץ, בכ' בסיוון התש"ל, זמן רב לפני חיבור קבוע לחשמל ולמים, יצאנו בשיירה עמוסה מכפר עציון אל גבעת אלון שבות.
למגורינו נבנו 14 בתים טרומיים מצופים חלוקי נחל, שנראו מוזרים למדי בנוף ההררי. הבתים נבנו בשתי טרסות זו מעל זו, עם תעלה עמוקה מדי ביניהן, שאחר כך מילאו חלקית. השורה התחתונה נועדה למגורי משפחות של צוות הישיבה. אנחנו, משפחת בן־נון, כבר גרנו בכפר עציון שנה וחצי עם בחורי הישיבה, וכבר נולד לנו שם בננו הבכור אריאל, והנה זכינו לעלות לאלון שבות כמשפחה הראשונה.
קיבלנו את הבית השני בשורה התחתונה, כי הבית הראשון נשמר לראש הישיבה, הרב עמיטל, ואחר כך גם לרב ליכטנשטיין, לטובת השבתות שבהן באו לישיבה עם נשותיהם. השורה העליונה יועדה למגורי הבחורים.
ממערב, קרוב לשער הכניסה ליישוב, ניצבו שלושת המבנים הגדולים, בית המדרש, כיום 'צמת', מבנה המשרדים שבו היה גם מחסן הנשק, ובטרסה העליונה המטבח עם חדר האוכל, כיום סניף בני עקיבא, שבו ניהלה אשתי אסתר בראשית הדרך גם את המטבח. בכפר עציון היא ניהלה רק את חדר האוכל. ברחבה שליד המשרדים ובית המדרש התקיימו בשנים הראשונות הקפות שניות וגם חתונות ראשונות.
בחצר ביתנו, כיום בית משפחת שפר, ניטעו שני עצי ארזים עם לידת בננו השני אליעד, שמשפחתו חיה באלון שבות. את שתילי הארז הביא לנו חותני, צדוק ראב ז"ל, שהיה חבר משואות בגוש עציון, ואחר כך יערן בקרן קיימת לישראל בצפון. הוא הסביר, לפי חז"ל, שהיו נוטעים ארז כשנולד בן, ומהעצים היו מכינים עמודי חופה.
אנחנו הכנו מאחד הגזעים ארבעה עמודי חופה, יחד עם טלית שתחתיה התחתנו הורי אשתי, צדוק ושושה ראב, בסניף בני עקיבא בשווייץ אחרי שניצלו מהשואה ועלו למשואות בגוש עציון של אז. מכאן צמח גם שם הרחוב הקטן שבו התחיל היישוב אלון שבות, רחוב הארז.
בקיץ הראשון היינו משפחה יחידה, ועומס התפקידים היה כבד. הישיבה הייתה כעת גם יישוב עצמאי. הבחורים למדו מבוקר עד לילה, וגם שמרו, כולל תורנויות בחדר האוכל ושמירה בחופשות.
בנוסף לעבודתי כמדריך בישיבה, ציוות חדרים וחברותות ושיחות אישיות עם בחורים, ובנוסף לשיעורים בישיבה, במיוחד שיעורי תנ"ך, שימשתי גם כאחראי על תפקודנו כיישוב, כמו ברישום המכליות שהביאו מים למכלים הניצבים עד היום ליד הגדר המערבית של אלון שבות, מעל לשער המערבי.
אשתי אסתר הייתה גם מנהלת המטבח וחדר האוכל וגם אם הבית, והבחורים אימצו את משפחתנו בקשר אישי חם. בקיץ הגיעו משפחות הר"מים, שביב שחור ופרל, אך העומס עלינו כמשפחה רבת תפקידים בישיבה, שהיא גם יישוב, רק גדל והלך.
בגלל הכרמים, הגדר הוקמה משלושה צדדים ונותרה פרוצה ממזרח, ונשארה בעיה ביטחונית. רוב המדרון הדרומי של הגבעה היה טרשי ושומם, אבל במורד הצפוני ובשיפולים המזרחיים היו כרמים, וממשלות ישראל נזהרו מלתפוס שטחים חקלאיים אלא אם כן הכריעו סיבות ביטחוניות חזקות. עד היום ניכרת תופעה זו באזור גבעת החי"ש.
בשנים הראשונות לא יכולנו לנסוע להורינו גם בחופשות ובחגים, כי לא יכולנו לרוקן את היישוב, ולכן הבאנו את ההורים אלינו, וגם הבחורים סייעו בשמירות ובתפילות.
כעבור זמן חדלתי מתפקידי ההדרכה בישיבה ומן האחריות היישובית, ונשארתי רק בשיעורי התנ"ך, שכבר קבעו להם מקום ייחודי בעולם הישיבות הציוניות.
טיפות הגשם היורדות באלון שבות דומות כולן זו לזו, אך מחציתן זורמות מערבה אל "הים הגדול", כשמו בתורה, ומחציתן זורמות מזרחה אל ים המלח, כשמו גם בפינו. אחד המקומות הנפלאים לראות את קו פרשת המים הארצי נמצא מתחת לפינה הצפון־מזרחית של אלון שבות, על דרך האבות.
בדיוק שם נמצאה אבן מיל רומית בצד הדרך הקדומה, וכמה עשרות מטרים משם, למרגלות היישוב אלעזר בצד הדרך, נחשפו מקוואות טהרה ציבוריים עבור עולי רגלים שהיו בדרכם למקדש בימי הבית השני!
בסמוך לשדות הקרב העתיקים והחדשים אנו מוצאים גם את דרך האבות, גם מקוואות לעולי רגלים מימי הבית השני, גם גתות מימי המשנה והתלמוד, גם עץ אלון בן כ-750 שנה שחיכה לנו לשובנו וממנו צמח השם 'אלון שבות', וכל אלה בתוך קילומטר אחד סביב היישוב.
"מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ואין עדיין"?