פוליטיקה, בניגוד לרטוריקה המלווה אותה, היא בסופו של דבר אריתמטיקה. והאריתמטיקה של הבחירות הקרובות מציגה נתון אחד שכל הצדדים מעדיפים להשאיר מחוץ לשיח הגלוי: אם ארבע המפלגות הערביות אכן יצאו לבחירות תחת רשימה אחת, מפת המנדטים שכולם הורגלו לצייר תראה אחרת לחלוטין - ולא בהכרח לטובת מי שמצפה להחלפת השלטון.
חודשים ארוכים של משא ומתן מייגע, פגישות שהסתיימו בצעקות, הסכמות שהתפוצצו למחרת ואי-ודאות שהפכה לנוף קבוע - כל אלה מאפיינים את המגעים בין רע"מ, חד"ש, תע"ל ובל"ד. ובכל זאת, בשבועות האחרונים נרשמה תפנית. ארבע המפלגות הגיעו לנוסחה שנראתה לא מזמן בלתי אפשרית: בלוק טכני. ריצה משותפת ללא מצע מוסכם, ללא חזון אידיאולוגי מאחד, ללא דבר מלבד ההכרה שריצה נפרדת עלולה לעלות לכל אחת מהן ביוקר בקלפי.
הנוסחה הזאת אינה אחדות אמיתית. היא שרידות. אבל בפוליטיקה, שרידות היא לעיתים הישג של ממש, ומי שמבין את כוחה של הנוסחה הוא בדיוק מנסור עבאס. מנהיג רע"מ לחץ מהיום הראשון על בלוק טכני נטול מחויבויות, ידע שאף מפלגה ערבית אינה יכולה להרשות לעצמה לסרב לאיחוד מבחינה ציבורית, ופשוט המתין.
חד"ש ובל"ד, שרצו מצע פוליטי שיכבול אותו ויקשה עליו לפנות ימינה לאחר הבחירות, קיבלו בסופו של דבר בלוק ריק מתוכן. עבאס נשאר חופשי לנהל את עסקיו הקואליציוניים כראות עיניו ביום שאחרי הצבעה. הם ידעו זאת והסכימו בעיניים פקוחות, כי האלטרנטיבה - ריצה נפרדת ואולי אי-חצייה של אחוז החסימה - הייתה הרסנית יותר מכל ויתור אידיאולוגי.
כעת, כאשר האיחוד נראה קרוב יותר מאי פעם, ראוי לשאול מה משמעות הדבר מעבר לחברה הערבית עצמה. הסקרים הפנימיים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שרשימה ערבית מאוחדת יכולה להגיע לחמישה עשר ואולי שישה עשר מנדטים, ולהעלות את שיעור ההצבעה בציבור הערבי ליותר מ-65%.
אלו אינם נתונים שוליים. הם משנים תמונה שלמה. כיום מקבלות המפלגות הערביות בסך הכול כעשרה מנדטים. תוספת של חמישה עד שישה מנדטים נשמעת כמו עניין פנימי של החברה הערבית, אבל היא אינה כזאת כלל - כי המנדטים הנוספים האלה לא צומחים מן האוויר. הם נגזרים, בעיקר, ממנדטים שהיו עד כה נחלת גוש המרכז-שמאל.
כאן מגיעים למספר שאיש בגוש השינוי אינו ממהר לומר בקול: אם הרשימה המאוחדת תגיע ל-16 מנדטים, גוש מתנגדי נתניהו עשוי למצוא את עצמו עם 55 מנדטים בלבד. בכל חישוב שהוא, הם אינם מספיקים להקמת ממשלה חלופית, גם אם בנט, לפיד ואיזנקוט יתרצו זה לזה ויחלקו ביניהם כל תיק אפשרי.
אך כאן הסיוט שלהם רק מתחיל: 55 ועוד 5 של רע"מ - זה 60. עדיין חסר אחד. ואותו אחד, או שניים, או שלושה, לא יגיעו מהאוויר. הם יגיעו מחד"ש. מתע"ל. מאחמד טיבי. זה הסיוט האמיתי שמנהיגי הגוש חווים בשקט ומסרבים להביע בקול: לא ממשלה שנשענת על מפלגה ערבית אחת שבשמאל החלו להתרגל אליו, אלא ממשלה שתלויה בשתיים לפחות - ומי שחושב שהבוחר הימני הרך יבלע גם את זה, כנראה לא הכיר אותו מקרוב.
הליכוד כבר הסיק את המסקנה הנגדית וזיהה את ההזדמנות. תמונתו של עבאס מוצמדת לבנט בכל חומר תעמולה. המסר מכוון לאותו בוחר ימני מתלבט שחושש מממשלה שנשענת על קולות ערביים - ובמישור הזה, הקמפיין של הליכוד נשען על נתון אמיתי, לא על המצאה.
גוש השמאל מכיר את המספרים. בהיעדר תשובות אמיתיות הוא עושה את מה שפוליטיקאים עושים כשאין בידם תשובה טובה: הוא מדבר על שאלה אחרת, מבטיח הבטחות מהאוויר ומקווה שאיש לא יניח את המחשבון על השולחן. הבחירות עצמן, לעומתם, לא יהיו כל כך אדיבות.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון המבשר