הקמת מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון היא אחד השינויים המוסדיים החשובים שנעשו ביהודה ושומרון מאז הסכמי אוסלו.
לא מפני שלפניה לא היה מי שעסק בהתיישבות. במשך שנים פעל במשרד הביטחון מוסד עוזר שר הביטחון להתיישבות, תשתיות ואזורי פיתוח, שהיה כתובת מקצועית וצומת השפעה מול המינהל האזרחי, מערכת הביטחון, הרשויות, גורמי התכנון והדרג המשפטי. גם מבקר המדינה תיאר את יחידת עוזר השר כמסגרת שעסקה בהתיישבות, תשתית ומרכיבי ביטחון, יחד עם היחידה להתיישבות במשרד הביטחון.
אבל עוזר השר היה בעיקר מוסד של השפעה. כוחו נשען על אמון השר, קשרי עבודה והיכרות עם השטח. הוא ידע לפתוח חסמים ולקדם פתרונות, אך לא הייתה זו מנהלת במובן המוסדי המלא, לא אותו נפח כוח אדם, לא אותה רציפות ביצועית, לא מטה רחב, לא סמכויות רוחב ולא תפיסת פעולה כוללת. הוא היה מנוע חזק בתוך המערכת, אך לא מערכת הנעה בפני עצמה.
כאן נמצאת קפיצת המדרגה של מנהלת ההתיישבות. במסגרת חלוקת הסמכויות שנקבעה בשנת 2023, הוקמה המנהלת כגוף ממשלתי שנועד לרכז את הטיפול בהיבטי החיים האזרחיים של ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם מתנגדי המהלך הבינו שמדובר בהעברת מוקד כובד מן המנגנון הצבאי אל מנגנון אזרחי יותר. סמכויות בתחומי תכנון, מקרקעין, רישום, אכיפה, תשתיות, תחבורה והגנת הסביבה עברו למסלול החדש, משום שרוב הסמכויות הרלוונטיות ביהודה ושומרון נמצאות עדיין בידי שר הביטחון.
התזה, אם כן, איננה שמדינת ישראל גילתה פתאום את ההתיישבות, אלא שהיא עברה ממוסד השפעה למוסד ביצוע; ממודל שנשען בעיקר על אדם, אמון וניסיון, למודל שמנסה לבנות יכולת קבועה לניהול המרחב האזרחי. אך גם מנהלת ההתיישבות היא עדיין כלי. השאלה היא האם נדע להפוך אותה לחלק מדוקטרינת קרקע, ריבונות תפעולית, ומתוכה ריבונות מדורגת ואחראית.
הקרקע איננה עניין טכני. במשך שנים התייחסה ישראל לקרקע ביהודה ושומרון כאל תיק מנהלי, קו כחול, אדמות מדינה, אדמות סקר, תוכנית, היתר, צו הריסה, רישום, כבישים ותשתיות. בפועל, הקרקע היא מערכת ההפעלה של הריבונות. מי שמנהל את הקרקע, מנהל את העתיד. מי שמאבד שליטה בקרקע, מאבד את היכולת לתכנן, לאכוף, להסדיר, להגן ולחבר תשתיות.
רכס שולט מעל גוש דן הוא עומק ערכי וגם אסטרטגי. בקעת הירדן היא מרחב היסטורי וגבול מזרחי. ציר תנועה הוא עורק חיים אזרחי וצבאי. שטח סקר שאינו מוכרע הוא שאלה מדינית וביטחונית שעלולה להיאבד. במקום שבו המדינה איננה מסמנת, מתכננת ואוכפת, נוצרת מדיניות בפועל בידי אחרים. לכן השלב הבא הוא להפוך את המנהלת לדגל של דוקטרינת קרקע ישראלית, לא רק היכן לבנות, אלא מה אסור לאבד; לא רק איזה יישוב להסדיר, אלא אילו מרחבים חייבים להישמר.
שאלת הריבונות ביהודה ושומרון איננה רק שאלה של זכות היסטורית או צורך ביטחוני. היא גם שאלה דמוגרפית, אזרחית ומדינית כבדה. החלת ריבונות מיידית על כלל השטח, תוך לקיחת אחריות מלאה על כלל האוכלוסייה הערבית, עלולה לייצר מציאות מורכבת ביותר. מנגד, המשך המצב הקיים הוא אשליה מסוכנת, הוא שוחק את המשילות ומאפשר לגורמים עוינים להעמיק אחיזה בקרקע, בתודעה ובמרחב האזרחי.
צריך לומר ביושר, כ-2 מיליון ערבים בעזה, כ-2 מיליון ביהודה ושומרון וכ-2 מיליון אזרחים ערבים בישראל, מול כ-7.5 מיליון יהודים, יוצרים יחס דמוגרפי מורכב. לכך מצטרף קושי אזרחי וכלכלי ממשי, גבייה, תכנון, סדר ציבורי, שפכים, פסולת, מים, חשמל, מחצבות, פיקוח על חינוך ומניעת הסתה. אם אנו מתקשים בכך אפילו בירושלים המזרחית, קל וחומר בכלל יהודה ושומרון.
לכן נדרש מהלך אחר, לא קפיצה פזיזה, אבל גם לא שיתוק. ריבונות איננה מתחילה רק בהצהרה, אלא ביכולת. לפני חוק ריבונות צריך מפת סדר עדיפות; צריך יכולת ניהול; צריך יכולת ממשל אזרחית. יש להבחין בין עצם החלת הריבונות לבין המעמד האישי של האוכלוסייה הערבית, ולבנות מודל של שלטון מקומי, תושבות, מנגנון הגירה מרצון, מסלולים מדורגים ובחינה זהירה של זכויות וחובות לאורך זמן.
הסכמי אוסלו יצרו תודעת זמניות, כאילו יהודה ושומרון הם מרחב המתנה. זו טעות. יהודה ושומרון הם מרחב ליבה של המסורת, המורשת והביטחון הלאומי הישראלי. מרחב כזה לא מנהלים כפיקדון זמני, אלא כמרחב עתיד. משילות איננה רק הריסת בנייה בלתי חוקית. היא מיפוי, הכרזה, רישום, תכנון, תשתיות, אכיפה, גבייה ואחריות אזרחית. גם החוות הן כלי חשוב לשמירה על שטחים פתוחים ובמיוחד כשהן פועלות במדיניות ברורה ובתיאום עם המדינה.
אחרי 7 באוקטובר אין עוד זכות לעצימת עיניים. הלקח מעזה הוא שאסור לאפשר היווצרות מרחב עוין, צפוף, מתעצם ומחונך לשנאה ליד גבולותינו. ביהודה ושומרון הסיכון חמור יותר, גב ההר משפיע על גוש דן, בקעת הירדן על הגבול המזרחי, וצירי הרוחב על יכולת התנועה הצבאית והאזרחית. המבנה הטופוגרפי של יהודה ושומרון אינו מאפשר ויתור או נסיגה. בסרט הזה כבר היינו.
החלופה הנכונה היא ריבונות מדורגת, משילותית, קרקעית ואזרחית, שנבנית מן השטח כלפי מעלה. אם ישראל תפעל בהדרגה, תעודד הגירה מרצון, תעמוד על פירוק מוקדי טרור והסתה, ותשלב לאורך זמן רק אוכלוסייה שמקבלת את כללי המשחק האזרחיים והלאומיים, ניתן יהיה לשמר רוב יהודי יציב גם במציאות של ריבונות ישראלית רחבה יותר.
בסופו של דבר, ריבונות איננה רק הכרזה. היא היכולת לנהל מרחב, לשלוט בו, לפתח אותו, לאכוף בו סדר ברור, ולשאת באחריות אזרחית וביטחונית לאורך זמן. הגיע הזמן למסד את המדרגה הבאה, ומוטב מוקדם ככל שניתן.
הכותב כיהן כעוזר שרי הביטחון להתיישבות וכיום מומחה למקרקעין ותכנון מול מערכת הביטחון והמנהל האזרחי