לא השתתפתי אתמול ב"ועידת נוער ריבונות" בירושלים.
למרות שהוזמנתי, למרות שהתכוננתי, למרות שהבהרתי מראש לחני, מנהלת הלשכה שלי, שלמרות העומס הרב השבוע "על הועידה הזו לא מוותרים", למרות שהתכוונתי לחזור מהצפון במיוחד לועידה - למרות כל אלה לא השתתפתי, כי נקראתי לישיבת קבינט, שעסקה בריבונותנו בגבול הצפוני שלנו, והיה לי ברור כשמש שיהודית קצובר ונדיה מטר יגידו לי בעצמן: לכי לשם!
אני מלאה הערכה והוקרת הטוב לשתי הנשים המופלאות האלה, לרוח האחרת שהן מובילות בשילוב של תעוזה ותבונה, לתנועה שהקימו, תנועת "נוער ריבונות" האיכותית כ"כ - המכשירה את דור מנהיגי העתיד שלנו, ולמצפן שהן מציבות לכולנו כבר 15 שנים ברציפות: ריבונות מלאה בארצנו על כל מרחביה!
לא הצלחנו להגיע, בקדנציה הזו של הכנסת והממשלה, לתוצאה הסופית של החלת ריבונות. כן הצלחנו להגיע לקונצנזוס רחב מאד בכנסת, וממילא גם בציבור המגדיר עצמו כימין ואף כמרכז, שריבונות היא התכנית המדינית הנכונה ליהודה ושומרון.
לפי הסקר שפרסמה תנועת הריבונות לקראת הועידה, רוב הציבור היהודי בישראל (59%) תומך בהחלת ריבונות מלאה או הדרגתית ביו"ש, וכך גם רוב עצום של תומכי מפלגות הקואליציה: 90% ממצביעי ש"ס, ו 87% ממצביעי הליכוד, הציונות הדתית, ועוצמה יהודית, ואפילו חלק ניכר ממצביעי מפלגות האופוזיציה: כמחצית ממצביעי ישראל ביתנו, וקרוב למחצית ממצביעי כחול-לבן. לגמרי לא מפתיע, בהתחשב בכך שנבחרי הציבור הזה בכנסת הצליחו להעביר החלטת-מליאה התומכת בהחלת ריבונות ביו"ש, וגם החלטה נוספת השוללת הקמת מדינה פלסטינית.
על ההישג התודעתי והאידיאולוגי המרשים הזה עמלו יהודית ונדיה לאורך שנים רבות, ובנחישות, בהתמדה, בתבונה רבה, ובהצלחה שהלכה וצברה תאוצה. לאורך כל השנים הללו זכיתי להיות שותפה צמודה שלהן בהובלת הדרישה לריבונות, לעתים (כשנבחרתי לכנסת) כיושבת ראש שדולת א"י, ולעתים (כשלא נבחרתי) כמנהלת של השדולה הזו. זכיתי גם להצביע בעד חוק הריבונות בכנסת הזו, הצבעה עקרונית בניגוד לדרישת ארה"ב, ועשיתי זאת מתוך הבנה שלעתים צריך לדעת לסרב גם לנשיא האוהד והתומך של ידידתנו הגדולה ביותר. אם החלת הריבונות על ארצנו היא התכנית המדינית של הימין בישראל - צריך לדעת להבהיר זאת גם לנשיא טראמפ, וגם אם זה כרוך באי-נעימות.
לא זכינו להחיל ריבונות בקדנציה הזו, אבל כן זכינו לתקן באופן הברור ביותר את מפת ההתיישבות בשטחי "סי" ביהודה ושומרון, באופן שלא מותיר עוד שום מקום לספק בנוגע למפת הריבונות לפחות באזורים אלה. אני זוכרת את ההלם הנורא שאחז בנו אל מול מפת "תכנית המאה", שנועדה כביכול להחיל ריבונות בשטחי סי, אבל בה-בעת גזרה על עשרות ישובים להפוך ל"מובלעות" - בלונים על חוט בתוך שטח עוין המיועד ל"מדינה פלסטינית" (אם וכאשר הרש"פ "תתנהג יפה"), ובודאי לא מיועד להחלת ריבונות. מפת-האימים הזו, ששיקפה בעצם, כתמונת-תשליל, את דלילות ההתיישבות ביו"ש - הפכה עבורנו למפת-מטרה: ידענו בדיוק איזה מרחבים עלינו ליישב, ואיזה רצפים חובה עלינו למלא. אז, באותם ימים, המשימה נראתה קשה עד בלתי אפשרית להשגה. היום אנחנו יכולים לומר בפה מלא, בהודיה גדולה לקב"ה שהיה בעזרנו: הצלחנו. לפחות בשטחי סי - הצלחנו!
זכינו למלא את המפה על כל מרחביה בעשרות רבות של ישובים חדשים, לרצף את כל ה"רצפים הפתוחים" בלמעלה מ 150 חוות השומרות על אדמות המדינה שהופקרו לאורך שנים, לייצר סימני קריאה ברורים וקבועים בכל נקודה שבמפה הקודמת הופיע עליה סימן שאלה מדאיג, ולהסיר את טבעת החנק מעל כ 20 ישובים שהתכנית ההיא דנה, למעשה, לכליה. אני מלאת תודה על הזכות לפעול, כשרת ההתיישבות, להכשרת השטח לקראת החלת ריבונות. ועל האפשרות לומר היום, לקראת סוף הקדנציה הנוכחית: המטרה הושגה - שטח סי בידינו. מה שהיה נראה בלתי אפשרי - הפך למציאות.
עוד רבה המלאכה לפנינו: שטחי "איי" ו"בי" גם הם ארצנו, מרחבים עצומים בהם לא מיושבים כלל, גם לא ע"י אויבינו, ואל-לנו לוותר עליהם. וכמובן, גם חבל עזה, שהוא לא פחות ארץ ישראל, ושגם אליו צריך להשיב התיישבות וגם בו להחיל ריבונות. אבל עלינו לדעת: היעד של ריבונות לא יושג בהתיישבות בלבד, אלא בראש ובראשונה במערכה תודעתית המכריזה בפני כל העולם: זו ארצנו, לנו, ורק לנו, זכויות היסטוריות ומשפטיות עליה, לנו ולא לשום עם אחר, ואין לצפות שעליהן נוותר.
לא השתתפתי בועידת הריבונות, ובמקומה נסעתי לישיבת הקבינט, כדי להגן משם על ריבונותנו בגבולנו הצפוני. על העיקרון הפשוט והברור, שמדינה אינה רשאית לנרמל ירי לתוך שטחה הריבוני. ושעל העקרון הזה חובה לעמוד גם מול שותפנו וידידנו הגדול, נשיא ארה"ב. נסעתי מצוידת בברכת חברותי הטובות, נדיה ויהודית, כדי להבהיר שם, בדיון סביב שלחן הקבינט, שראש ממשלה שלא מאפשר לתקוף את הישובים במדינתו, וקובע תג מחיר גבוה, כואב מאד, וידוע מראש, לכל תקיפה כזו, הוא ראש ממשלה אחראי, וודאי לא "משוגע".
"וראיתם את-הארץ: מה-היא? ואת-העם היושב עליה: החזק הוא? הרפה? המעט הוא? אם רב?" - "סימן מסר להן" - כותב רש"י - "אם בפרזין יושבין - חזקים הן, ואם בערים בצורות יושבין - חלשים הם". כל כך פשוט, וכל כך חשוב: עם היושב במבצרים ונערך אך ורק למגננה מול התוקפים אותו - אינו עם חזק. אמצעי המיגון לסוגיהם ולתקופותיהם השונות, מחומה בצורה ועד אזעקות, ממ"דים, אמצעי-ירוט שכבר הומצאו ואלה שעכשיו טובי המוחות עמלים להמציא - כולם-כולם אינם מענה המבטא חוזק, אלא להפך: מזמין מתקפות. עם היושב בארצו פרזות, כשכל אויביו יודעים שאם יעזו לתקוף אותו - יותקפו שבעתיים - הוא החזק.
מה שהיה נכון לימי משה והמרגלים, ולימיו של רש"י, נכון גם לימינו-אנו. המענה למתקפות על ישובי גבול הצפון שלנו, על מדינתנו הריבונית - חייב להיות בתג מחיר כואב מאד לחיזבאללה. וזה רחוק מאד משיגעון. זו פשוט ריבונות, ואחריות.