"לא נמאס לך", "לדעתי כבר מיצית", "עשית כבר את שלך, תן לאחרים", אלה חלק קטן מהתגובות שאני מקבל כשאני חוזר הביתה משירות המילואים. התגובות מגיעות מבני המשפחה המורחבת, חברים לעבודה או שכנים. לכולם מסר אחד: סיים כבר עם שירות המילואים, די, מספיק!
שמי אבי, בן 45 תושב קו העימות בצפון, נשוי+ 8 והיום בסבב ה 7-8 (ל'עם כלביא' גויסנו לסבב קצר) ומתקרב ל 400 ימי מילואים.
בסבב הנוכחי, אני משרת בגזרת סוריה, קו שקט יחסית, ודווקא מתוך השקט נולדה אצלי מחשבה שיכולה לשפוך אור על האתגר הגדול הזה שנקרא שירות מילואים 2026.
למילואים הנוכחיים התגייסנו לאחר לא מעט התלבטויות ומחשבות. הסבב הקודם הסתיים לאחר יותר מ 100 יום בחודשי יולי-אוקטובר עם משבר גדול. אישפוז מורכב של אחת הבנות, חודשי קיץ ממושכים כשרעייתי לבד עם כל הילדים, ומורכבת שקשה לתאר. אני כותב התגייסנו, כי מי שבסוף דחפה ועודדה להתגייס שוב, זאת אשתי האלופה, שנושאת בנטל העיקרי של הבית ואי אפשר להסביר במילים מאיפה הכוחות לשלוח אותי שוב ושוב.
המפקד הישיר שלי, צעיר כבן 30 נשוי+ 2, התקשר אלי לפני הסבב ושאל את השאלה הרגילה- איך המילואים הפעם פוגשים אותי? עניתי שבמפתיע יחסית בא בטוב, "איך אצלך"? שאלתי. "זהו, שאצלי פחות. הוא משיב. "שני ילדים קטנים מאוד זה לא פשוט, אני פחות אפגוש אתכם בסבב הזה ורציתי שתקח פיקוד במחלקה" מסיים הקצין. נעניתי בחיוב, כבר התרגלתי לעבור בין תפקידים בשנים שאני בגדוד, אם אפשר לעזור למה לא...
במחשבות שליוו אותי בתקופה האחרונה, הגעתי לתובנה מכוננת שבגללה אני כותב ומשתף את הסיפור. בשיחות שיצא לי לקיים עם עוד כמה צעירים במחלקה ובגדוד, גיליתי שהאתגר הזוגי והמשפחתי של החבר'ה הצעירים גדול משלי פי כמה וכמה. אני לא מתכוון להמעיט בגדול האתגר האישי ובעיקר של אשתי. 8 ילדים בטווח הגילאים 4-20, זה כולל הרטבות בלילה, התפרצויות של הקטנים, עיכוב ברכישת מיומנויות לימודיות, מתבגרים שלא קמים לבית הספר ועוד ועוד כל אלה מנת חלקנו בשנתיים וחצי האחרונות. ועדיין, כשאני חושב על עצמי בתקופה שהיינו זוג צעיר, ובנינו יחד את היסודות של הקן המשפחתי, אם הייתי נאלץ לעזוב את הבית למאות ימים, אני לא יודע איך זה היה מתפתח בהמשך. העובדה שאנחנו כבר מבוססים במובן המשפחתי, מבינים אחד את השני, מתקשרים (לרוב 😊) באופן נכון עוזרת לנו לצלוח את המורכבות הזאת של ניתוק ממושך מהבית.
שיתפתי את אשתי במחשבות, ויחד הגענו למסקנה שבשירות המילואים אני לא רק תורם למדינה בהגנה על הגבולות שלה, אני אולי תורם הרבה יותר בכך שזה משחרר מעט מהעומס הבלתי נתפס על הזוגות הצעירים ומאפשר להם מעט אוויר לנשימה. כידוע, לכל הריון והתפתחות ילד יש 'תקופה קריטית' שתשפיע דרמטית על התפתחות העובר/התינוק. זוגות צעירים, ועוד כשיש ילדים קטנים עוברים טלטלות רגשיות משמעותיות, הכרוכות במעברים חדים, מרווקות לזוגיות, מזוג להורים ועוד, התקופה הקריטית הזאת, בהתפתחות הזוגית, מחייבת הרבה יותר זמן איכות לבני הזוג. הסיפור של שירות מילואים ממושך עלול חלילה לעלות בערעור היסודות המשפחתיים ודי לחכימה...
אני אסיים בקריאה לבני גילי או למי שכבר פטור משירות, להיכנס מתחת לאלונקה. יש מנעד עצום של תפקידים, לאו דווקא קרביים שאפשר לבצע עד גיל 50+ ולשחרר את החבר'ה הצעירים, לפחות חלקית. אם לא בשביל סיבות ביטחוניות אז לפחות בשביל הסיבה החברתית שתיארתי כאן. ולכל מי ששואל, אני חתום בצבא עד 2030 עד אז אל תשאלו אותי שוב מתי אני פורש.