הרב שאול ישראלי זצ"ל נרדף עם חבריו על ידי השלטון הקומוניסטי, יחד עם כל מי שלמד תורה ברוסיה.
הוא החליט יחד עם קבוצה מחבריו לעלות לארץ ישראל. הם עשו גורל הגר"א האם לעלות או לא, כי היה חשש שייתפסו בדרך, ויצא להם הפסוק (תהילים קד, ח): "יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם".
ואכן היו להם עליות ומורדות. הם נתפסו בדרך וישבו במעצר, ומשם שלחו איגרת לרב זצ"ל שייתן להם רישיון לעלות לארץ. בזמנו מצאנו את המכתב הזה והבאתי אותו לרב ישראלי. הם כותבים שם שהם מרגישים שהם נמצאים ב"חצר המטרה", כמו שכתוב בירמיהו (לז, כא), וכן הלאה, בכל מיני רמזים דרך ביטויים בתנ"ך. הם לא רצו שיקראו את המכתב ויבינו היכן הם נמצאים, וכך זכו לעלות לארץ.
הרב ישראלי היה לוחם גדול על ארץ ישראל, בפרט בזמן של"ע עשו את הסכם אוסלו. כשנפטר, אמרה לי אשתו, הרבנית, שהסכם אוסלו הרג אותו. הוא לא היה יכול לשמוע איך קורה דבר כזה. הוא היה גם דייקן גדול ושקדן עצום, וכשהוא נפטר אמר עליו אבי זצ"ל: "משמת רבי שאול בטלו השקדנים מישראל" (ע"פ משנה סוטה ט, טו). מידת השקדנות אינה רק ללמוד כל היום, אלא השקדנות האמיתית היא לדעת תמיד לעשות.
באחת הפעמים שמישהו שאל אותו שאלה טובה בשיעור הכללי, ראינו שאחרי שסיים את תפילת ערבית, הוא הסתובב בבית המדרש וחיפש את הבחור ששאל אותו, מפני שהשאלה הטרידה אותו. הוא חיפש את הבחור כדי לתת לו תירוץ.
פעם אחת, כשהוא ראה שלא נכנסו כל כך בחורים לשיעור והגיע זמן מעריב, הוא אמר לחזן שלא יתחיל "והוא רחום". הוא ביקש שיפתחו את המיקרופון, עלה שוב לבימה ואמר: "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" (משלי כח, ט), וירד מהבימה. לא היה צריך שום שיחה אחרת.
באחת השנים, בחודש אלול, בשבוע שבו מתחילים את הסליחות, היה מקרה שבו אלה שלא נכנסו לשיעור אצה להם הדרך, והם התחילו להתפלל מעריב מחוץ לבית המדרש, דבר שהפריע לשיעור. הסיפור הזה נודע לרב צבי יהודה קוק, וכשהוא הגיע לסליחות הראשונות במוצאי שבת, החזן כבר היה מוכן עם הטלית. כאשר הרצי"ה הגיע לפני מקומו, אף על פי שכבר היו יותר מעשרה, שהרי אין מניין פחות מעשרה, לא התחילו סליחות. זו הייתה אחת השיחות הנפלאות ביותר של הרב צבי יהודה, בשני משפטים. כמובן, הרב ישראלי היה נבוך מאוד, אבל לרצי"ה היה חשוב לעשות זאת מבחינה חינוכית.
מישהו מהישיבה שלמד איתו פעם אחר הצהריים, מארבע עד שש, סיפר שהרב ישראלי לא היה מחכה שהבחור ידפוק בדלת והוא יפתח, אלא בכל יום, בשעה ארבע בדיוק, הרב ישראלי פתח בעצמו את הדלת, והבחור כבר היה צריך להיות שם, מפני שזמן זה זמן.
באחת הפעמים שבהן למד איתו בבית, נשברה הזכוכית המגדלת שבה היה משתמש. רוב האנשים שקורה להם דבר כזה מרימים את הגמרא, זורקים את הזכוכיות לצד וממשיכים ללמוד. אבל הוא לא עשה כלום. הם המשיכו ללמוד, ורק אחרי שסיימו ללמוד הוא הרים את הגמרא כדי לאסוף את הזכוכיות.
כשהתחלנו לעשות את פגישות ההורים בסוף זמן חורף, מאוד התלבטתי. שאלתי את אבי, שאלתי את הרב ישראלי. אמרתי לרב ישראלי: אסיפת הורים עלולה להיראות כמו גן ילדים. אמר לי הרב ישראלי: מה אכפת לך מה שיגידו? החשבון היחיד שצריך להעסיק אותך הוא השאלה האם תהיה בזה תועלת או לא תהיה בזה תועלת. וכל שנה הוא ואבי היו מגיעים.
באחת השנים, באחת מאסיפות ההורים, הוא אמר: כתוב על בן סורר ומורה שלא היה ולא נברא (סנהדרין עא.), ויש מאן דאמר בגמרא שאומר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו". שאל הרב ישראלי: וכי זו מחלוקת במציאות? אמר הרב ישראלי פירוש נפלא: "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא", הכוונה היא שגם אם היה בן סורר ומורה, הוא לא נברא כזה. יכול להיות שאחר כך הוא קצת השתגע, היה משהו באמצע הדרך שכנראה בלבל אותו והוא נהיה בן סורר, אבל יהודי במהותו הוא טוב. את זה הוא אמר להורים, שיאמינו בילדים שלהם, שאין בן סורר ומורה שהיה ונברא כך.
והוא הוסיף ואמר להם: תדעו שעיקר התפקיד של הישיבה ושל ההורים הוא לגדל תלמידי חכמים. אין בסולם הערכים היהודי דבר גדול יותר מלימוד התורה וגידול תלמידי חכמים, שתמיד עם ישראל היה צריך אותם. והיום צריך את זה עוד הרבה יותר, וזו האמת לאמיתה. אצל עם ישראל לא כל הערכים שווים, יש דירוג בין הערכים, וכל הערכים היותר חשובים והיותר גדולים שבעולם, מעל גבם ומעליהם נמצאת התורה. כולם צומחים רק מתוך התורה. בלי התורה, חלילה, עלול להיות "איש לאהליו ישראל" (דברי הימים ב י, טז), ויהיו הרבה טעויות.
כידוע, לא כולם מבינים את זה, אבל אנחנו צריכים לומר את האמת שלנו, כמו שהרב ישראלי אמר בשיעור האחרון שלו. הוא גמר כביכול את הזמן, אבל מי שיכול להמשיך ללמוד, צריך להמשיך ולהמשיך ולגדול בתורה, מפני שהביזיון הכי גדול והצרה הכי גדולה הם להיות עם הארץ, כמו שהגמרא אומרת (ב"ב ח.): "אין הפורענות באה אלא בגלל עמי הארצות".
אנחנו מאמינים שכל יהודי הוא טוב. לכל יהודי יש את הנקודה העצמית הטהורה שלו. ככל שאדם שקוע יותר בלימוד, אותה "מגן אברהם", הנקודה הקטנה שקיימת בכל יהודי, לעולם לא תאבד, ומתקיים בנו "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא). בעזרת ה', הקב"ה יזכה את כולנו להידבק ב"זכותא דארץ ישראל".