בספר חדש של המכון התורני אור עציון 'חיים שניתנו במתנה' מסופרים אלפי סיפורים נדירים על הרב חיים דרוקמן זצ"ל, ראש ישיבת אור עציון וחתן פרס ישראל.
אילן רום, לשעבר בכיר במוסד, מספר: "כאשר התבקשתי לשרת ב"מוסד", פניתי להתייעץ עם הרב. שאלתי כיצד אפשר לשלב עבודה כזאת עם שמירת תורה ומצוות, שהרי שליחות זו מחייבת לעיתים לעבור על מצוות מסוימות. פניתי לרב גם בעקבות חוויה משפחתית: אבי, שעסק אף הוא בעברו בתחום זה, קיבל מפוסק גדול תשובה ברורה שזו אינה עבודה המתאימה ליהודים.
להפתעתי, הביא הרב דרוקמן ספר "שולחן ערוך" והחל ללמוד איתי הלכות מתוכו. אלו היו הלכות בסיסיות: פיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה, ואף חילול השבת נעשה למצווה כשמדובר בהצלת חיים. הרב הוסיף, "הזריז לחלל שבת בשביל חולה - משובח, ומי שעוצר לשאול אם הדבר מותר - הרי הוא שופך דמים". "במקום כזה", הסביר הרב, "אין עוצרים לשאלות - רצים ופועלים!".
הרב הדגיש את הנאמר בגמרא, שלא רק השואל נחשב לשופך דמים - אלא גם הרב הנשאל על כך נחשב "מגונה". "אם אתה רב בישראל", הסביר הרב, "ובסביבתך יש יהודי שלא פשוט לו שפיקוח נפש מחייב פעולה מיידית, סימן שמשהו לא בסדר - אצלך. הרב נדרש לחנך את בני קהילתו כך שכל אחד ידע מהו פיקוח נפש ויבין שבמקרה כזה אין שואלים שאלות - אלא רצים ופועלים".
מהדברים האלה עלתה מאליה המסקנה הברורה והפשוטה, אך שונה כל כך מההדרכה של הרב ששאל אבי בזמנו: אם הצלת יהודי אחד היא מצווה כה רבה - אין בכלל ספק ולא שאלה שהתגייסות למוסד ביטחוני העסוק יומם ולילה בהצלת עם ישראל כולו היא חובה וזכות גדולה לאין שיעור!
את דבריו סיכם הרב בבהירות, "בזה אמרתי בעצם הכול. כל דבר שהוא חיובי ונצרך לשמירה על שלום ישראל - הוא מצווה ממש. ואין שום ספק שתלמידי ישיבות מחויבים במצוות לא פחות מכל יהודי אחר. זה מובן מאליו, ואין כאן שום שאלה". כך לימדני הרב לראות את הדברים: אין להתמקד רק בעולמו הרוחני של היחיד - אלא חובה לדאוג גם לאומה כולה, ולשם שמירתה עושים מה שצריך לעשות, אף אם הדבר פוגע לכאורה בעבודת ה' הפרטית של האדם".
ביחס לגיור, מספר חנן רובין: "לקראת סיום תפקידי בקורס נתיב, המסייע לחיילי צה"ל המבקשים להתגייר, פנתה אליי חיילת בסיפור מטלטל נפשית והלכתית, ולו השלכות דרמטיות על הליך הגיור שלה. היא חששה מאוד לשתף בו וביקשה שאמצא דרך לטפל בנושא בלי לערב איש מהסגל הפיקודי בצבא. הייתי אז קצין צעיר והתקשרתי לאבי. אבי, שהיה מכר של הרב דרוקמן, ראש מערך הגיור הממשלתי, הציע שאצור איתו קשר. חייגתי את המספר בחוסר נעימות גדולה, שכן הייתה זו שעת ערב מאוחרת, ולא הייתה לי היכרות אישית עם הרב. כשענה לשיחה, פתחתי בהתנצלויות - "אני מצטער על השעה המאוחרת", "לא נעים לי להטריד את הרב", ועוד כל מיני נימוסי התנצלויות שכאלה. אך הרב מייד קטע אותי, "תפסיק להתנצל, אני ממילא לא ישן בשעות כאלה", והוסיף, "במה אוכל לעזור?".
שיתפתי אותו בסיפור. לאחר ששתק כמה רגעים, שאל אותי, "עד כמה היא (החיילת) נסערת?". "מאוד", השבתי. "אז תבואו אליי עכשיו". חשבתי לעצמי, שבגלל גילו המבוגר, לא שמע אותי הרב כשאמרתי שאנחנו בירושלים ושיידרשו לנו לפחות שעתיים להגיע. כשאמרתי לו זאת, הוא ענה, "הבנתי, הבנתי... אחכה לכם עם תה ועוגיות".
לקחתי את הרכב מהוריי ונסעתי עם החיילת עד לבית הרב. הגענו לקראת אחת בלילה. הרב פתח את הדלת והכניס אותנו במאור פנים. הרב שאל את החיילת אם בסדר מבחינתה שאשאר איתם בחדר וביקש ממנה לשתף את הסיפור. כשסיימה לספר, אמר הרב שהוא מבין את הבהילות, אבל הוא חייב לחשוב והתנצל שיידרשו לו כמה ימים. הרב הציע לנו ללון בביתו, שלא נצטרך לעשות את הדרך הארוכה בשעת לילה מאוחרת. סירבנו בנימוס ויצאנו חזרה לבסיס. הגענו לפנות בוקר, נכנסתי לחדרי בניסיון לתפוס כמה שעות שינה לפני שהיום מתחיל.
לעולם לא אשכח את הטלפון שצלצל כמה שעות אחר כך, בשבע בבוקר. הרב היה על הקו. "טוב, תשמע", אמר לי, "מצאתי פתרון". נדהמתי. מתי הרב ישן? איך כבר הספיק למצוא תשובה? שאלתי אותו על זה. "אמרת שהיא נסערת", ענה לי, "לא רציתי לגרום לה עוד צער". אמרתי לרב שמייד ארוץ לבשר לחיילת. "אין צורך לרוץ", אמר, "כבר דיברתי איתה בעצמי". לא האמנתי.
שלוש עשרה שנים אחר כך חזרתי לרב במסגרת הפוליטיקה. הייתה אצלו פגישה מסוימת, וגם אני נכחתי שם. היו שם לא מעט אנשים, ובסוף חיכיתי בסבלנות לתורי וניגשתי לרב. ביקשתי להזכיר לו מתי נפגשנו בפעם האחרונה. "ודאי שאני זוכר", אמר הרב, "אילו ידעת כמה אנשים כעסו עליי על מה שעשיתי אז...".
צחקתי ואמרתי שהחיילת ההיא בוודאי מעריכה את זה, ומי יודע, אני מקווה שהיום היא במקום טוב, עם בן זוג וילדים, ושהיא הסתדרה בחייה. ואז בא הרגע המפתיע מכולם. הרב הסתכל בי ואמר, "אתה מקווה - אבל אני יודע!". הנחרצות שבה נאמרו הדברים גרמה לי לחשוב שיש כאן איזו ידיעה נבואית. אבל האמת הייתה פשוטה הרבה יותר. "פעם בשנה", שח לי, "אני מתקשר אליה לדרוש בשלומה". הרב הרגיש אחריות על ההחלטה שלו ורצה לוודא שהיא בסדר. כך עשה כל שנה, במשך שלוש עשרה שנים.
בעבור רובנו, כשאנחנו מוצאים פתרון, אנו מרגישים שתפקידנו הסתיים. אך בעיני הרב, גם כשמצא פתרון, התפקיד שקיבל על עצמו באותו הלילה רק התחיל".
