סיפור חייה של המוזיקאית והיוצרת שרי אפיק צוויג נע על הציר המורכב שבין העולמות השונים המרכיבים את החברה הישראלית, תוך שהוא שזור בזיכרונות היסטוריים, משברים אישיים ועשייה אומנותית עניפה.
אפיק צוויג מתארחת באולפן ערוץ 7 ומגדירה את עצמה כמי שזכתה לילדות מוגנת ומלאת אהבה, על אף התנאים המורכבים שבהם גדלה.
היא נולדה כבת זקונים להורים ניצולי שואה, שראו בה נס של ממש ומתנה שניתנה להם לאחר התופת שעברו באירופה. אביה היה חסיד אלכסנדר, אשר התהלך בלבוש החסידי המסורתי שכלל ספודיק ופאות, ואילו אימה, חנה'לה, הייתה בת למשפחת תלמידי חכמים. השניים נפגשו לאחר סיום המלחמה בנסיבות יוצאות דופן, ואימה, שהייתה רק בת ארבע-עשרה כאשר פרצה המלחמה, נותרה לבדה לחלוטין בעולם. אפיק צוויג מציינת כי המבט של הוריה עליה כעל פלא בלתי ייאמן הוא שעיצב את ביטחונה העצמי, מתוך התפיסה כי כאשר מתייחסים לילד כאל פלא, הוא אכן הופך לכזה במציאות.
הילדות של אפיק צוויג עברה עליה בדרומה של העיר תל אביב, בסביבה שהציבה בפניה ניגודים תרבותיים חריפים כבר מגיל צעיר. מצד אחד, היא התחנכה במוסדות החינוך החרדיים הנוקשים של "בית יעקב", ומצד שני, בית המשפחה שכן ברחוב לילינבלום, ממש אל מול קולנוע "עדן" המיתולוגי.
המיקום הגיאוגרפי הזה יצר אצלה משיכה עזה לעולם האומנות והבמה, משיכה שהיא מייחסת לגנים המשפחתיים. הניגוד הזה הוביל למצבים יוצאי דופן; כבר כילדה בת שבע למדה אפיק צוויג לרקוד ריקודי בטן, מבלי להבין באותה עת כיצד העיסוק הזה מתיישב עם ערכי החינוך החרדי שקיבלה בבית הספר.
הוריה, שהיו עסוקים מאוד בהישרדות יומיומית ובפרנסה, לא תמיד היו פנויים להבחין במתרחש. לאביה החסיד היה בית קפה קטן שמוקם מול קולנוע עדן, ובו הוקרנו סרטים בשפה הערבית. כתוצאה מכך, היא נחשפה לתרבות הערבית ואף למדה שירים שלמים בערבית בעל פה. המעברים החדים הללו בין הבית החסידי, הלימודים בבית יעקב, והרחוב התל-אביבי התוסס, הפכו אותה לאדם רב-גוני המסוגל לבחור את נתיבו באופן עצמאי.
במהלך השנים, החשש של ההורים מפני ההשפעות של דרום תל אביב על הבנות הגדלות הלך וגבר. לאחר תקופה ברחוב לילינבלום ומעבר לשכונת פלורנטין, החליטו ההורים לעזוב את תל אביב ולעבור להתגורר בעיר בני ברק.
באותה תקופה, אפיק צוויג כבר החלה ללכת עם שובל ארוך יותר בבגדיה, תוך שהיא מקפידה על שמירת מצוות אדוקה, אך במקביל המשיכה לחוש משיכה עזה ובלתי פוסקת לעולם האומנות החילוני. היא מדגישה כי אחד השיעורים הגדולים ביותר שקיבלה בחייה הגיע דווקא מאביה החסיד, שהפגין סובלנות ועין טובה כלפי כל אדם.
לבית הקפה שלו בתל אביב נהגו להגיע בשעות הערב גם לקוחות ערבים מיפו שהיו בדרכם לקולנוע, ואביה היה מקבל את פניהם בכבוד רב ומגיש להם כוס קפה בידידות. הלימוד הזה מהתנהגותו של אביה נתפס בעיניה כמתנה הגדולה ביותר של חייה, המאפשרת לה להרבות אהבה בין הקצוות השונים של החברה.
בתקופת נערותה בבני ברק, סביב ימי מלחמת ששת הימים, פגשה אפיק צוויג את מי שהפך לבעלה, אהוד. המפגש הראשוני התרחש בחדרון של טלפון ציבורי שפעל אז באמצעות אסימונים. אהוד ניסה לפתח עימה בשיחה, אך היא הבהירה לו מיד כי היא בחורה דתייה וכי אין לכך סיכוי, במיוחד לאור העובדה שהוא התהלך ללא כיפה לראשו.
בתגובה, אהוד שלף כיפה מכיסו ומשם החל להתפתח קשר עמוק ביניהם. אהוד נשא עמו סיפור חיים טראגי ומורכב - הוא התייתם משני הוריו בטווח של שבוע אחד בלבד. אימו הייתה חולה מאוד, וכאשר אהוד היה בן שש-עשרה, אביו לקה בהתקף לב נפטר בגיל חמישים. במהלך ימי השבעה על האב, נפטרה גם האם החולה.
מידת הרחמים והחסד שספגה אפיק צוויג בבית הוריה הובילה אותה להביא את אהוד אל ביתה, מתוך הבנה שהוא זקוק נואשות לבית חם ויציב. אביה קנה לאהוד תפילין, והשניים נישאו, כאשר אפיק צוויג מקפידה על כיסוי ראש. פחות משנה לאחר מכן נולד בנם הבכור, אבי.
למרות המחויבות המשפחתית והטיפול בתינוק, אפיק צוויג לא ויתרה על שאיפתה ללמוד מוזיקה באופן מקצועי. היא החלה ללמוד נגינה בגיטרה אצל המוזיקאי מישה אפלבאום, שנחשב באותם ימים לאחד המורים הגדולים והנחשבים ביותר בארץ. למרות המצב הכלכלי הקשה של הזוג הצעיר וחוסר האמצעים, אפלבאום זיהה את כישרונה הייחודי והעניק לה חיזוקים רבים.
תוך זמן קצר היא החלה לשמש כמורה בעצמה ואף לימדה את בעלה אהוד לנגן. כשהילד אבי היה בן שנה, החלו בני הזוג להלחין שירים יחד. במהלך העבודה המשותפת נולד לחן ייחודי למילים של תפילת "ידיד נפש".
אפיק צוויג מתארת כיצד אהוד החל לנגן את הפתיח והיא המשיכה את הלחן באופן טבעי. היא נתקלת לעיתים קרובות בתגובות של אנשים המופתעים לשמוע שהיא ואהוד הם חתומי הלחן, שכן רבים בציבור סבורים בטעות שמדובר בלחן עתיק יומין או ביצירה של שלמה קרליבך.
לצד ההצלחה המוזיקלית וההופעות המשותפות, הנישואין עלו על שרטון והמשפחה התפרקה, בעיקר בשל העובדה שאפיק צוויג הלכה והתחזקה מבחינה דתית, בעוד שאצל אהוד התהליך פנה לכיוון שונה.
הגירושין היו מלווים בכאב רב ובבכי, במיוחד מצדה של אפיק צוויג, שחשה אחריות עמוקה כלפי אהוד בשל עברו כיתום וראתה בו חלק בלתי נפרד מנפשה. למרות הפרידה, היא המשיכה לעסוק במוזיקה במרץ, והשניים המשיכו לשלוח שירים לפסטיבל הזמר החסידי. הלחן של "ידיד נפש", בביצועה של עדנה לב, הגיע למקום השני בפסטיבל, ואילו הלחן שלהם לשיר "הדור נאה", בביצועה של מירי אלוני, זכה במקום הראשון במהלך ימי מלחמת יום כיפור.
בשל תחושת ביקורת קשה שחשה כלפי היבטים מסוימים בחיים בבני ברק, והרצון לשמור על עצמה מפני השפעות שליליות, החליטה אפיק צוויג לעזוב את העיר, בעוד הוריה ואחיותיה נותרו שם. כשהילד אבי היה בכיתה ו', שש שנים לאחר שההורים נפרדו בפועל, היא עברה להתגורר בעיר צפת, שהייתה באותם ימים עיר פיתוח מרוחקת ונטולת משאבים תרבותיים רבים.
בצפת החלה אפיק צוויג לעבוד כמורה לגיטרה ובהדרגה בנתה פרויקט מוזיקלי רחב ממדים בכל בתי הספר בעיר, שנקרא "כיתות מנגנות". היא לימדה קבוצות ענק של ילדים לנגן בגיטרה ובכלי נגינה והקשה נוספים, והפכה את צפת לעיר מנגנת עוד לפני שנוצר פסטיבל הכליזמרים המפורסם. הפרויקט התמקד במיוחד בילדים משכבות מצוקה שלא יכלו להרשות לעצמם שיעורים פרטיים, ובתי הספר רכשו עבורם גיטרה וכלי נגינה זולים.
ההצלחה של הפרויקט בצפת משכה את תשומת ליבם של אנשי מקצוע ושל משרד החינוך. שר החינוך באותה תקופה, יוסי שריד, אשר עבר להתגורר באופן זמני בקריית שמונה, הגיע לביקור בבית הספר בצפת כדי לחזות בפרויקט באופן אישי. המפגש עם
אפיק צוויג והילדים המנגנים ריגש את שריד עד דמעות. אפיק צוויג משחזרת במדויק את מילותיו של השר לשעבר במהלך אותו ביקור מרגש: "אני רואה אותך וכל כך רוצה לנשק אותך ולומר לך שמה צריך כל בנאדם זה רק להרגיש שהוא שליח. כשזה קור הוא משנה עולמות".
במקביל לעבודתה החינוכית, החלה אפיק צוויג להופיע באופן מקצועי, דבר שעורר מורכבות הלכתית סביב סוגיית שירת נשים. בתחילה הופיעה אך ורק בפני קהל של נשים, אולם בעקבות מפגש עם יוצרת אחרת שהייתה בעלת תשובה, הופנתה אפיק צוויג להתייעצות עם רב היישוב אפרת, הרב שלמה ריסקין.
כיום, אפיק צוויג מתמקדת בעיקר בכתיבת שירה ובפרסום יצירותיה הספרותיות, לצד פעילות התנדבותית קבועה וייחודית. היא מופיעה ומנגנת במועדונים המיועדים לנשים נכות הנמצאות במצב בריאותי מורכב, ובמועדונים של נשים החולות במחלת האלצהיימר.
היא מתארת כיצד המוזיקה מחוללת ניסים בקרב החולות: נשים שאינן מסוגלות לזכור את שמן או את זהותן ברקע היומיומי, מצליחות להיזכר באופן מדויק בכל מילות השירים ובקורות חייהן ברגע שהן שומעות את צלילי הגיטרה. המפגשים הללו העניקו לה פרופורציות חדשות לחייה.