אחינועם פורטה, תושבת כרמיאל, פעילה בולטת בנושא ייהוד הצפון והגליל ותלמידת מדרשה, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על החשיבות של ההתיישבות בגליל דווקא בעת הזאת.
סיפורה של משפחת פורטה בכרמיאל מתחיל בנקודת שבר לאומית. אחינועם נולדה ביישוב פסגות שבבנימין, מקום שבו חוו הוריה חיי קהילה שמאוד אהבו. אלא שהאירועים הכואבים של יישום תוכנית העקירה בשנת 2005 חוללו שינוי עמוק בתפיסת עולמם של ההורים, והולידו צורך עז לשבור את המחיצות המגזריות ולנוע לעבר כלל חלקי העם.
המניע המיידי למעבר קיבל תפנית בעקבות מפגש מקרי בפארק במהלך ביקור של משפחתה אצל הסבא והסבתא שהתגוררו בכרמיאל. "תושבים שאלו אותנו 'מה אתם מתנחלים? ככה זה נראה'". המפגש הזה הציף את ההבנה כי הנתק בין חלקי העם דורש מעשה אקטיבי. המשפחה חשה כי הציבור הרחב אינו מכיר מספיק את אנשי ההתיישבות, והחליטה להעתיק את חייה לכרמיאל כדי לפגוש את עם ישראל פנים אל פנים.
המעבר לעיר צפונית מעורבת דרש התאמות חינוכיות לא פשוטות. בהיעדר מוסדות חינוך תורניים קלאסיים לבנות באותה עת בכרמיאל, נשלחה אחינועם ללמוד בבית הספר היסודי של רשת "בית יעקב".
המפגש היומיומי עם מגוון המגזרים והאוכלוסיות בעיר הפך עבורה לשיעור הגדול ביותר לחיים. היא מעידה כי לא גדלה עם חברות רבות שבאו מרקע דומה לשלה, אך צמחה מתוך תחושת ערך עצמי גבוהה וידיעה כי לנוכחותה יש משמעות. בעיניה, המתנה הגדולה ביותר שקיבלה מהוריה היא היעדר המורא מפני מגזרים אחרים והיכולת לראות בכל אדם, בראש ובראשונה, בן לעם ישראל. לא מדובר ברצון לבוא ולהטיף או "להעיר את העניינים", אלא פשוט לחיות יחד, לגעת בנשמה דרך השגרה הפשוטה ברחוב, באוטובוס ובקופת החולים.
החשיבות של כל פרט בקהילה הצפונית מקבלת משנה תוקף נוכח תחושת הנטישה שחשים לעיתים תושבי הגליל. פורטה מתארת בכאב את התחושה כי בשנים האחרונות הגליל נשכח מלב. במהלך שנת לימודיה במדרשה בירושלים, כאשר נחשפה להמוני האדם ברחובות ובכלי התחבורה, מצאה את עצמה עומדת נבוכה מול השפע האנושי ותוהה היכן כולם נמצאים כאשר הצפון משווע לידיים עובדות ולמשפחות צעירות.
החיים הדתיים בצפון דורשים מכל יחיד להפוך למוביל. בכרמיאל ובסביבתה, אם אדם אינו לוקח אחריות על קיומו של מניין או על אווירת החג, הדבר פשוט לא יקרה. פורטה מדגימה זאת דרך החוויות המשפחתיות של חגי תשרי. בשמחת תורה האחרונה, אחיה, הלומד בישיבה, חזר לביתו עם קבוצת חברים מתוך מטרה ברורה לחזק את בתי הכנסת המקומיים. תחושת הנחיצות הזו באה לידי ביטוי גם בתקיעות שופר שמארגנת המשפחה עבור השכנים ביום הכיפורים, ובפעילויות בבתי הספר הממלכתיים, שבהן מתגלה צמא אדיר ורצון עמוק של הנוער החילוני לשמוע, לשאול ולדעת - אלא שאין מספיק כוחות בשטח כדי לענות על הצורך הזה.
לצד האתגר הרוחני, הגליל ניצב בפני מערכה דמוגרפית ופיזית מורכבת ביותר, אשר החמירה במהלך חודשי המלחמה. כרמיאל הוקמה במקור במטרה אסטרטגית לקטוע את הרצף הטריטוריאלי הערבי בלב הגליל, אולם כיום העיר מוקפת בכפרים ויישובים ערביים, כאשר אחוז היהודים נמוך יחסית.
התהליך הדמוגרפי הזה מחלחל אט-אט גם אל תוך העיר עצמה, כאשר יותר ויותר בתים נמכרים לתושבים ערבים. פורטה מביעה כאב עמוק על כך שבעוד שהציבור האידיאליסטי מפגין התרגשות עצומה מכל גאולת בית בחברון או בירושלים, המתרחש בגליל עובר מתחת לרדאר. לדבריה, אם לא תגיע לעיר מסה קריטית ומשמעותית של משפחות ואנשים שהנושא בוער בלבם, המצב עלול להיות לבלתי הפיך.
הביקורת של פורטה מופנית כלפי הנטייה הציבורית לחפש פרויקטים "רומנטיים" ונוצצים, כגון דיבורים על הקמת ישיבות ברצועת עזה או בלבנון, בעוד שהמשימות הלאומיות הבוערות בתוך ערי ישראל הקיימות נותרות מיותמות.
היא מתארת את תחושת הקושי של הקהילה המקומית בכל פעם שמשפחה עוזבת את העיר, ומנגד, מזכירה כי ביישובים כמו פסגות, שאותו עזבו הוריה, ישנן רשימות המתנה ארוכות לכל קרוואן פנוי. בגליל, לעומת זאת, כל משפחה שמגיעה משנה את המאזן באופן מיידי וזוכה למקום שבו היא קריטית לקיומו של המכלול.
לקראת הקיץ הקרוב, נערכים בכרמיאל לקליטת כוחות חדשים עם הקמתו של כפר סטודנטים חדש וביסוסן של קהילות צעירות לזוגות. פורטה חותמת בקריאה נרגשת לציבור ולמנהיגיו להעתיק את מרכז הכובד של העשייה לצפון לפני שיהיה מאוחר מדי.