הרבנית פנינה תורג'מן מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת את סיפורה האישי - מהעלייה לארץ, דרך החתונה עם בעלה הרב דוד ועד להקמת הגרעין התורני וישיבת ההסדר בדימונה.
המסע האישי של הרבנית תורג'מן מתחיל בקנדה שם נולדה. היא עלתה לישראל יחד עם הוריה בשנת 1969, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים.
הקליטה הראשונית של המשפחה נעשתה בעיר נתניה. הניגוד בין הרקע ה'חוצניקי' לבין המציאות המקומית היה חד ובולט, והפך את בני המשפחה למוקד של סקרנות מצד הסביבה. בשל העובדה שפנינה הצעירה למדה בבית ספר יהודי בקנדה וידעה מעט עברית, החליטו הרשויות לשלוח אותה ואת אחיה ישירות לבית ספר רגיל ולא לאולפן המיועד לעולים חדשים.
ההתחלה הזו זכורה לה היטב כחוויה של זרות עמוקה, כאשר הילדים המקומייים פשוט עמדו והביטו בהם לאורך כל ההפסקה. "היינו נראים כמו עב"מים", היא משחזרת.
עבור הרבנית תורג'מן, חוויית הזרות הזו הגיעה לשיאה כאשר המשפחה העתיקה את מגוריה מנתניה לפתח תקווה. "הרגשתי מאוד לבד. אף אחד לא הזמין אותי לשום מקום ולא ידעתי את השפה. אני זוכרת את הצער הזה שלא לא להרגיש חלק ממשהו ואת הדמעות. ילדה אחת, ששמה היה כשמי פנינה, היא שחיברה אותי. מדי פעם אני מתקשרת עד היו לומר לה תודה".
האירוע המכונן הזה מלווה את הרבנית לאורך כל חייה - והיא מקפידה לספר אותו שוב ושוב לילדיה ולנכדיה במטרה ללמד אותם לשים לב לכל ילד חדש שמגיע לכיתה או לשכונה, ולהיות רגישים לצרכיו החברתיים.
לאחר שלב ההתערות החברתית, הגיעה התחנה הבאה של הצמיחה האישית בתוך תנועת בני עקיבא ובאולפנה. בהמשך, שירתה כמורה חיילת המלמדת יהדות בעיר שדרות, מתוך תפיסה פנימית שניתן לשלב בין דתיות עמוקה לבין המערכת הצבאית.
סיפור ההיכרות של הרבנית עם בעלה, הרב תורג'מן, שזור באחד האירועים הכואבים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל - קרב סולטן יעקוב במלחמת שלום הגליל. הקשר בין השניים נולד מתוך השבר הגדול של המלחמה והאובדן הלאומי.
"באותה תקופה היו היכרויות שונות מהחבורה של תלמידי הישיבה באותו זמן. הכירו לי מישהו ואותו מישהו הכיר לי עוד מישהו ושניהם נפלו באותו קרב בסולטן יעקוב. זה היה שבר גדול מאוד. בעקבות השבר הכרתי את המשפחה של הנופל שהייתי איתו בקשר. בזכות ההיכרות עם המשפחה יצא זוג שהכירו לי את בעלי. הם חשבו שזה יכול ללכת עם הבחור שקראו לו 'תורגי''", מספרת הרבנית.
יחד עם בעלה הקימה הרבנית שבט משפחתי, מתוך רצון משותף ועמוק להקמת משפחה ברוכת ילדים, המאופיינת באהבה גדולה למוזיקה ובהליכה בדרך השם. אל מול הדאגה הטבעית של ההורים האמריקאים מהקצב המהיר של גדילת המשפחה - הרבנית מציינת כי תמיד הייתה עם יד על הדופק אך בצורה מותאמת לכוחותיה - כאשר חשה בצורך במנוחה, הקפידה על מרווחים מעט יותר גדולים בין הילדים.
כיום, כשהיא מעניקה ייעוץ והדרכה לכלות ולנשים, היא מדגישה את החשיבות של חיבור אמיתי למסוגלות האישית, מתוך הבנה שהדבר שונה לחלוטין מאישה לאישה.
החלוקה הפנימית בבית הייתה ברורה מהרגע הראשון: הרבנית פנינה בחרה להתמקד בפנים הבית, בעוד בעלה פעל בחוץ. עם המעבר לדימונה, החל בעלה להקים מפעלים ומוסדות חינוך בקצב מסחרר, לצד תפקידו המוגדר כרב שכונה - שליחות הדורשת מחויבות עצומה עד היום.
במקביל לחייה בבית, נרתמה הרבנית למשימות ציבוריות ממוקדות בעיר כדי למלא חסרים קיימים. היא השתלבה בהקמת אגודות השירות הלאומי בדימונה, ופעלה יחד עם חברה טובה כדי ליצור הרמוניה ואיחוד בין הגופים השונים כדי למנוע תחרות מיותרת בתחומי החינוך והמדרשות. עם זאת, המצפן שלה תמיד כיוון חזרה אל המרחב המשפחתי.
הרבנית מעידה על עצמה בפשטות כי היא חיה בתודעה עמוקה של גידול הילדים מתוך שמחה, שותפות וחינוך לערכים שבהם היא ובעלה מאמינים, תוך שמירה על כוחות פנימיים להתמודד עם כל מה שהגיע לפתחם לאורך השנים.