נחמה לוינשטיין, תושבת שעלבים, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת את סיפורה המשפחתי - השזור באופן מלא - בהקמת עמותת 'קו לחיים'.
סיפורה של משפחת לוינשטיין מתחיל כסיפור קלאסי של משפחה ברוכת ילדים, אך מהר מאוד התברר כי גבולות הלב של בני הזוג רחבים בהרבה מהמקובל. לזוג נולדו תשעה ילדים ולמרות זאת החליטו נחמה ובעלה המנוח טוביה לאמץ עוד שני ילדים נוספים. כיום, המשפחה כבר רווה נחת מהדורות הבאים, ואחד הילדים המאומצים הוא בעצמו סבא, ויש לו נינים ביולוגיים.
הטיפול במשפחה הגדולה והמורכבת הזו התנהל מתוך שלווה, עד שבבת אחת קרה שינוי דרמטי שטלטל את עולמם ושינה את מסלול חייהם לנצח. הבת השלישית שלהם מתוך שבע הבנות, ברוריה, אובחנה עם סרטן בראש כשהייתה בת שמונה בלבד. מאותו הרגע, החיים השתנו לחלוטין. בני המשפחה עבדו, טיפלו בה ועסקו ללא הרף בכל מה שקשור סביבה.
הטיפול הרפואי המורכב שהיה נחוץ לה היה אפשרי באותם ימים רק בארצות הברית, וכלל ניתוח ראש מורכב, ולאחר מכן טיפולי כימותרפיה והקרנות קשים. טוביה ז"ל לקח את הבת הקטנה לארצות הברית לצורך הניתוח, בעוד נחמה נשארה בארץ עם שבעה ילדים בבית, בדיוק בתקופה שבה נולדה לה תינוקת חדשה. בהמשך, נחמה הייתה צריכה לנסוע בעצמה לארצות הברית כדי לשהות לצד בתה במהלך הניתוח.
המסע הרפואי הזה דרש מהמשפחה אנרגיה ומשאבים עצומים, וחברי המשפחה נרתמו והיו שותפים למאמץ. גם הקהילה הפגינה ערבות הדדית יוצאת דופן. השכנים והחברים שמרו על הילדים שנותרו מאחור וטיפלו בתינוקת שנולדה, בזמן שנחמה שהתה בארצות הברית וחזרה רק לאחר טיפולים רבים שעברה בתה.
מתוך החושך הגדול של הטיפולים בארצות הברית, נולד המפעל שהפך לאחד מסמלי החסד הגדולים בישראל. במהלך שהותם מעבר לים, הכירו בני הזוג לוינשטיין עמותה אמריקאית בשם "חי לייפליין", המסייעת למשפחות יהודיות המגיעות לטיפולים רפואיים בבתי חולים שונים, ובהם בית החולים של אוניברסיטת ניו יורק. העמותה העניקה להם ולמשפחות נוספות אוכל כשר, לינה, וסיוע נפשי וכלכלי חיוני.
למשפחת לוינשטיין עצמה לא היה את הסכום הדרוש לטיפולים, שעמד על מאה אלף דולר. כדי לממן את הצלת בתם הם נאלצו למכור את דירתם, והסתייעו בתרומות.
ההיכרות של טוביה ז"ל עם מנכ"ל "חי לייפליין" הובילה להקמת 'קו לחיים' בישראל. המטרה הייתה ברורה: למנוע ממשפחות ישראליות אחרות לעבור את הסיוט הכלכלי והנפשי שהם עברו, ושמשפחות לא יצטרכו להוציא מכיסן כל כך הרבה כמו שאנחנו הוצאנו.
בגיל 16 ברוריה ניצחה את הסרטן, חזרה לעצמה והשתלבה בלימודים בבית ספר רגיל. למרות המוגבלות שנותרה, היא התחתנה וחיה באושר עד גיל 24 אז התגלה שהיא סובלת מאפילפסיה קשה, שנבעה כתוצאה מההקרנות שבוצעו בראשה בארצות הברית כדי למגר את הגידול הסרטני.
ברוריה אמנם ניצחה את הסרטן, אך השלכות הטיפולים הובילו להידרדרות קשה לאורך השנים. בהמשך היא איבדה את יכולת ההליכה, עברה לכיסא גלגלים, והפכה לסיעודית במשך כמעט עשרים שנה - מגיל 25 ועד לפטירתה בגיל 43, לפני כשנה. לאורך כל השנים הללו חיה ברוריה בביתה של נחמה, עם עזרה צמודה.
נחמה מדגישה כי מעולם לא עלתה בדעתה המחשבה להוציא אותה מהבית, וכי ברוריה קיבלה את מלוא התמיכה מהאחים, מהאחיות ומכל המשפחה, שהחיים שלהם סבבו סביבה.
במקביל להתמודדות בבית, טוביה השקיע בברוריה את מלוא חייו ואת כל נשמתו הוא נתן בעבורה. המחלה של ברוריה וההתקפים שלה הובילו אצלו לנפילה רוחנית ונפשית קשה, וכתוצאה מהקושי והמתח התפרצה אצלו מחלת הסכרת. עוד לפני שחלה, הספיק טוביה להפוך את "קו לחיים" לאימפריה של חסד עם אלפי סניפים בדרום, בצפון ובמרכז.
נחמה מספרת בהתרגשות על אלפי בני הנוער, בגילאי 16 עד 18, שהיו מגיעים בכל קיץ, עומדים בתור ועוברים ראיונות כדי לזכות ולהתנדב עם הילדים החולים ולשחרר את המשפחות למנוחה קלה בת עשרה ימים. מעבר לעשיית החסד, המפגשים האינטנסיביים של בני הנוער הובילו גם לחיבורים אישיים, וזוגות רבים שהכירו במסגרת הפעילות הקימו בתים בישראל. גם בתם של נחמה וטוביה, בתיה, הכירה את בעלה ב"קו לחיים" וכיום הם הורים לשבעה ילדים.
לאחר פטירתו של טוביה, נחמה בחרה להמשיך בדרך הנתינה ומצאה אפיק עשייה חדש ומשמעותי. היא משמשת כ"אם בית" בפרויקט "נעלה" של ישיבת שעלבים - מיזם ייחודי המביא לישראל בני נוער בגילאי תיכון מ-26 מדינות שונות ברחבי העולם. נחמה מספרת בגאווה כי דלת ביתה נשארת פתוחה 24/7, וכי אין לה מפתח לבית מזה שנים, שכן הבית פתוח לרווחה לכל מי שזקוק לו.
כשהיא נשאלת על התובנה המרכזית שהיא מבקשת להעביר לנשים אחרות, נחמה משיבה בנחרצות: "הלב של עם ישראל הרבה יותר גדול מהצרות. אם עושים את הכל באהבה ובשמחה - אפשר לעבור את העולם הזה בזכות".
היא רואה בחסד את הערך העליון ומגדירה את עצמה כמי שמגיעה מנשמתו של אברהם אבינו. היא קוראת לכל אישה ובת לקום בבוקר ולהחליט לעשות משהו מעבר למחויבויות היומיומיות והמשפחתיות הרגילות, בין אם מדובר בבישול מרק לחולה, ובין אם מדובר בהקשבה לנער בודד.