ב 28 שנותיו בבית המשפט העליון פעל אהרן ברק ישירות ( או באמצעות שליחים. גם ע"י בעלי כוח הפועלים תחת מטרייתו או בהשראת דמותו) לסכל את כוונותיהם של המתנגדים לדעותיו ומהלכיו הדרמטיים.
במקרים לא מעטים מדובר בשיטות בלתי חוקיות בעליל, כגון עלילות השקר כנגד יעקב נאמן ורובי ריבלין בכדי למנוע מהם לשמש שר המשפטים. וכגון שלוש האשמות שווא שהוטחו בראש לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד דרור חוטר ישי, האשמות שנועדו לטרטר אותו ולהוציאו משיווי משקלו, כדי שיפסיק להפריע לברק להקים בית משפט לחוקה בנפרד מבית משפט לערעורים.
ואין כאן מקום לדוגמאות הנוספות והמוכרות, כמו הנגיסות הגסות בסמכויות הממשלה והכנסת. מאז פרישתו ועד היום הזה פועל ודוחף ברק מאחורי הקלעים ועתה אף בפומבי למימוש מדיניותו, ולאחרונה הוא עצמו מלבֶֹּה בכוונת מכוון את האגרסיביות הקפלניסטית.
אין מנוס מלומר, אהרן ברק לא רק שפעל ופועל בניגוד לחוק הפורמלי (תופעה שקיימת לעיתים גם בקרב אנשים הגונים), אלא על בסיס כרוני דובר לא אמת, ומדיח את פקודיו לשקר, ונוקט שיטות אלימות של ממש. כי שבירת חלונות ביתו של השופט סולברג, היא בוודאי אלימות, אך מהלכיו של ברק להרוס את שמו של אדם כמו יעקב נאמן, ולמוטט את עצביו של אדם, אלו מכות שעולות לנפגע בבריאותו הנפשית והגופנית או יותר מזה. מדובר אפוא בהתנהלות מעין מאפיוזית. מאמרי אינו מבקש להתמקד בהיקף הנזקים שגרם ברק, אלא להציף את הנקודה המרכזית הבאה:
הצלחתו של ברק לממש את יעדיו ומטרותיו, בהצלחה גדולה, התאפשרה מפני שתקופה ארוכה הוא נתפס בקרב הפוליטיקאים כאדם ישר והגון, טהור מידות, ואציל נפש ומחשבה.
שופטי בית המשפט העליון טרם אהרן ברק, כמו אלפרד ויתקון, מנחם אלון, משה לנדוי מאיר שמגר ורבים אחרים, התאפיינו בחכמה יתרה אך לא פחות מכך, בצניעות יתרה, בשאר רוח ועדינות פנימית. על גבי הרושם החיובי העמוק שהותירו שופטי ישראל אלה, בקרב הציבור הישראלי, רָכַב אהרן ברק, שהצטייר אף הוא כאישיות משכמה ומעלה. מפני כך, נתקלה גישתו הדורסנית של ברק, בהרמות גבה - אך לא הרבה יותר מזה. תדמית השופטים והשפיטה בעולם בכלל, היא תדמית של בני עליָה מועטים שאינם רודפים אחרי שררה ותאווה.
מפני כך זכה אהרן ברק לשנים רבות של חסד וסבלנות אין קץ, מצד הציבור הישראלי והמדינאים הישראלים, שהשלימו עם האגרסיה המשפטית שלו. מה גם שאריק בריק (שמו המקורי) הילד שניצל בעור שיניו מציפורני הנאצים, נתפס כסמל לתקווה היהודית. הצירוף של יושרה אישיותית וטוהר הנפש, שיוחסו לברק, בנוסף לכישוריו האינטלקטואליים המרשימים, הביאו לכך שרבים וטובים הסבירו לעצמם והתנחמו בכך שלא כל אדם זוכה להבין עד תום את תפיסותיו המפולפלות, וכל שכן שלא חשדוהו בקלקול המידות.
לדעתו של דן מרידור שר המשפטים לשעבר, בערב ההצבעה ב 92 על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וכו' "האהבּלים לא הבינו" דהיינו, לא הבינו את הגלום בחקיקה זו. אולם לדעתי גם אלה שהבינו, בכל זאת הצביעו בעד, ומדוע? משום ששיערו שבית המשפט ישתמש בכוחו, שימוש מצומצם עבור מקרים חריגים - "שהרי לשופט ברק כוונות צחות כשלג". לא עלה במוחם התסריט שברק מכוון לייבוש וכיבוש, ייבוש הממשלה וכיבוש הכנסת.
חרף המעטפת הסבלנית לה זכה ברק, הוא לא העז לבצע בליץ, אלא פעל מאחורי הקלעים, בהדרגה רבת שלבים, באמצעות רמזים כגון אוביטר (הערת אגב משפטית) , ועוד ועוד. אילו פעל בבת אחת, אפילו האהבּלים היו מזדעקים מיידית.
ולעומתו, יריב לוין. מתנגדיו של לוין, מגנים את המהירות והישירוּת, ואת חוסר ההדרגה שבמהלכיו. אבל סגנונו מבטא במובהק את יושרו, והוא האיש אשר אין לו כל סיבה להלֵך בצעדים איטיים ושקטים כגנב בלילה.
זכות העמידה ניתנה בראשיתה למי שנפגע כלכלית וכיו"ב, לעתור לבג"ץ. אולם מבלי שהציבור הרגיש התגלגלה והפכה זכות זו לשטח הפקר שכל מתוסכל רשאי ליטול בו חלֶק, ולהפעיל את בג"ץ כבורר. כך התגבש אפוא מנגנון וולונטרי המספק עילה לדיוני בג"ץ בשאלות וסוגיות רבות בניהול המדינה. צר לומר, אך קיים חשד לא זניח, שהדמוקרטיזציה של זכות העמידה, נועדה לא להגנת האזרחים מפני הדרג הפוליטי, אלא משמשת תירוץ לבג"ץ, ואפילו כלי בידי בג"ץ , לדון ולהכריע ולמשול בנושאים מרכזיים שמטיבם נתונים תחת הרשויות המחוקקת והמבצעת. במילים אחרות: החבל הסבלני הארוך שקיבלה המערכת המשפטית, קרוב יותר ויותר להיותו חבל מחנק על צווארי הבוחר בקלפי.
את יראת הרוממות בפני בית המשפט העליון, שבר ברק לרסיסים, והיא כיום נחלת העבר. מה שנותר מאהרן ברק וממשיכיו בבית המשפט , הוא יראת העונש מהם, עונש באמצעות החבל, הארנק והחרב העומדים לרשותם.