הסיפור של הלוחם מחטיבת הנח"ל שנשפט ל-30 ימי מאסר על פאץ’ עם סמל "משיח" הוא לא רק טעות, הוא תזכורת כואבת לאובדן המצפן הערכי.
ברגע אחד, במקום להרים לוחם שמקדיש את הגוף והנפש שלו להגנת המדינה, בחרו למעט בכבודו, ברוחו ובאמונתו. הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר, זיהה את הלוחם בעמדה ומיד הופעלה מערכת ענישה.
אבל איפה הייתה המערכת הזו כשהיה צריך להרים את הראש, לשאול, להבין, לחבק? איפה ההכרה בכך שחיילים שמניפים סמל של אמונה ושליחות לא עושים זאת מתוך פרובוקציה, אלא מתוך מחויבות עמוקה למי שהם ולמה שהם מגינים עליו?
המציאות הפוכה ממה שמנסים לצייר: הלוחמים האלה לא צריכים להישפט הם צריכים להישען על עם שמעריך אותם. לא להסתתר. לא להתנצל. לא לחשוש להביא לידי ביטוי את הזהות שמעניקה להם את הכוח לעמוד בקו הראשון.
אפשר וצריך לשמור על צה"ל מקצועי, מאוחד ושוויוני אבל הפתרון מעולם לא היה ענישה עיוורת שמוחקת זהות ומורל. במקום לייצר פחד, היה צריך לייצר שיח. במקום להעניש, היה צריך להבין. במקום להחליש, היה צריך לחזק.
העובדה שהייתה דרושה סערה ציבורית כדי לתקן עוול שהיה ברור מלכתחילה היא הכישלון האמיתי.
זה לא חייל אחד שנפגע. זו רוח שלמה שנשחקת. מדינת ישראל צריכה לעמוד לצד הלוחמים שלה. לחזק אותם, לא לחשוד בהם. לראות בהם נכס, לא נטל.
ובעיקר לזכור שהם לא רק מגינים על המדינה, הם גם נושאים את הערכים שהקימו אותה.