עננה של עצב והרהורים ריחפה מעליי כאשר מולי ישב, באירוע השקה של ספר חדש שכתבתי, נביא הזעם התורן ובחיוך רחב אמר: "תם עידן הסופרים והמשוררים, הבינה המלאכותית כותבת לא פחות טוב מכם".
נשימתי נעתקה, הבטתי במבשר הצעיר החש כי העניק לי "אהבת השם" מוחלטת, ומיהרתי למזוג כוס סודה נוספת.
האם אכן הבינה המלאכותית המייתרת מקצועות רבים תייתר גם את הצורך במשוררים, סופרים, פובליציסטים, כמעט העזתי להפנות שאלה זו לבינה המלאכותית ועצרתי.
ובכן, לנביא הזעם התורן ולכל המספידים המוקדמים התשובה החד משמעית היא, לא, עידן הסופרים לא תם, הוא כן משתנה מול עינינו.
הבינה המלאכותית אינה קוברת את הספרות, את השירה, את הפובליציסטיקה, היא מאלצת את היוצרים להגדיר מחדש מהו הקול האנושי, מהי היצירה, ומהי אמת רגשית.
נכון לזכור כי החרדות המשתלטות על העולם עם התפתחות הטכנולוגיה אינן חדשות, דווקא בשבוע הספר העברי, בין ריח הדפים לבין מסכי האלגוריתמים, נדמה שאנו ניצבים לא בסוף הדרך אלא בתחילתו של פרק חדש בתולדות המילה הכתובה.
פעם חששו שמא הצילום יבטל את הציור, חששו שמא הרדיו ישלח את העיתון למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, היו בטוחים כי תם עידן הקריאה כבר בראשית פרוץ המסכים לחיינו בימי הטלוויזיה הראשונה.
בפועל, הטכנולוגיה החדשה לא מחקה את האדם, אלא אילצה אותו להעמיק את ייחודו, ונדמה כי כך גם בעידן ההתפתחות המהירה של הבינה המלאכותית.
הבינה יודעת לנסח, לחקות סגנון, לבנות עלילה ואפילו לכתוב שירים, אך היא אינה יודעת להתגעגע באמת, לאהוב באמת, לפחד באמת, לשאת זיכרון ילדות, כאב מלחמה תפילת אם ליד מיטת בנה, געגוע ושמחה מתפרצת.
האדם מחפש הרבה מעבר למילים מסודרות היטב, הוא מחפש נשמה, רוח, חיות במילים, בצלילים, בקצב הסיפור, השיר או המאמר.
הסופר הכותב את ספרו, אינו כותב רק טקסט, יהיה יפה ככל שיהיה, הסופר כותב מפגש, כותב בדם ליבו, במאמץ מוחו, ברטט נימי נפשו.
כאשר ש"י עגנון כתב, כאשר לאה גולדברג כאבה, כאשר עמוס עוז התבונן בישראליות, כאשר ישי ריבו שורר מילים מקראיות ומיתר ליבו איים להתפקע, כאשר הרב חיים סבתו תיאר את מלחמת יום הכיפורים, הם לא ייצרו "תוכן", הם חשפו חיים, סיפרו סיפור אמיתי, סיפור עם חיים משלו היונקים מחיי היוצר.
בינה מלאכותית יכולה ללמוד את המבנה של המשפט, להשתמש בתיאורים מפליגים, בדמיון עשיר, במילים גבוהות, מצוחצחות, אך הבינה אינה יכולה להעביר את הרעד הפנימי ממנו נולדו המילים.
על אף זאת אסור להתעלם מהמהפכה המתרחשת מול עיננו ומתפתחת בקצב מהיר, כבר היום תלמידים כותבים עבודות בעזרת AI, עורכים ספרים באמצעות אלגוריתמים, ומוציאים לאור נעזרים בכלים חכמים לתרגום, עריכה ושיווק.
יש מי מחוקרי תהליכי הבינה הסבורים כי דווקא בעידן זה יגדל ערכו של הסופר האמיתי, היות וככל שהמילים יהפכו נגישות, זולות, מהירות והמוניות יותר, כך תתייקר האות האישית, הכנה, הבלתי ניתנת לשכפול, הייחודית.
במציאות בו מכונה יכולה לכתוב אלף עמודים בדקה, אדם אחד שיכתוב משפטים אחדים מתוך הלב יהיה נדיר יותר, ולכן גם יקר יותר.
שבוע הספר העברי נולד מתוך אמונה כי ספר הוא גשר בין נשמות, הטכנולוגיה משנה את צורת הגשר, אך לא את הצורך האנושי לחצות אותו.
בני אדם עדיין מבקשים סיפור שינעים להם שנת הלילה, שיר שינחם אותם בשכול, מילים שייתנו משמעות לכאב, לאהבה ולזיכרון.
לכן, לא תם עידן הסופרים, אולי תם עידן הסופר כ"יצרן מילים".
מתחיל עידן הסופר כמי שמביא לעולם דבר שמכונה לעולם לא תוכל להיות: אדם, כל עוד בני אדם יבכו, יאהבו, יתגעגעו ויחלמו, ימשיכו הסופרים לכתוב בקולמוס הנפש ועט הנשמה.