רס"ן (במיל') יגאל ברנד, מנכ"ל בית"ר העולמית ומנכ"ל המועצה הציונית בישראל, נע בימים אלה בין החזית בלבנון לעורף ולתפקידים הציבוריים.
את סבב המילואים הנוכחי החל כבר בחודש מרץ ולא מדובר בתעסוקה מבצעית שגרתית או בהחזקת קו סטנדרטית, אלא בלחימה פעילה ועצימה בתוך שטח לבנון.
אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים את ברנד ואת המפקדים הבכירים בשטח הוא הפער החריף בין תחושת ההצלחה של הכוחות לבין האופן שבו המלחמה מתווכת לציבור הרחב בישראל. ברנד מביע דאגה עמוקה מהמגמות הללו ומסביר "ממש מפריע שמשהו מהרוח שיש אצל החיילים - וזו לא רק רוח הלחימה - אלא גם הבנה של הצלחות, של ניצחונות, של קרב, לא מספיק מופיע בחוץ. משום מה בחוץ עוסקים רק בכמה המצב לא טוב וכמה מסכנים תושבי הצפון שאכן נמצאים בבעיה".
הוא מדגיש כי המשימה הלאומית להשבת הביטחון והחזרת התושבים לבתיהם נמצאת בראש סדר העדיפויות, אך לצד זאת אין להתעלם מההישגים המבצעיים. "אנחנו נלחמים, מנצחים ומייצרים הצלחות. אנחנו דורכים במקומות שחיזבאללה לא האמין שנגיע אליהם. אם זה בבופור, אם זה בליטאני ובמקומות נוספים".
הביקורת של ברנד כלפי גורמים מסוימים בתקשורת הישראלית מנוסחת בצורה חדה וברורה, מתוך הבנה של ההשלכות הישירות שיש למסרים הללו על האויב ועל חוסנם של הלוחמים. "יש לא מעט אולפנים שפשוט מחלישים. זה פוגע קודם כל בתושבי הצפון ויכול גם לפגוע בחיילים. הם אמנם פחות מחוברים לתקשורת אבל זה פוגע גם בהם וכמובן מתדלק את חיזבאללה, שנמצא במצוקה ובמנוסה".
ברנד מתייחס גם לדיונים הציבוריים סביב "היום שאחרי" והאסטרטגיות המדיניות השונות, ומציג את תפיסתו המבצעית לגבי האופן שבו יש לטפל בארגון הטרור השיעי בטווח הארוך. לשיטתו, פירוק התשתיות של הארגון חייב להיות יסודי ומקיף, מעבר לפגיעה הפיזית בפעיליו בשטח. "צריך להגיע למחבל האחרון, בכל מקום בלבנון, ולדחוק את חיזבאללה רחוק מהגבול. היום יש רצועת ביטחון שגדלה וגדלה בכל יום, שלא רק שאין בה מחבלים, אין בה גם אזרחים. בסוף יצטרכו להמשיך להילחם בהם וממשלת לבנון תצטרך לקחת אחריות על האירוע הזה - אבל הם לא יפרקו את חיזבאללה לבד".
כמי שמסתובב בשטח בתקופה האחרונה הוא מספר על ההתמודדות עם איום רחפני הנפץ. "יש פתרונות מקומיים שמייצרים החיילים והחטיבות בשטח. אני מקווה יימצא הפתרון הטכנולוגי לכך - אבל צריך להבין שאנחנו במלחמה ויש בה אתגרים. צה"ל לא צריך לעצור בגלל זה".
במקביל לעשייתו הצבאית, שמו של ברנד עולה לאחרונה בהקשרים פוליטיים כחלק מהרצון לשלב לוחמי ומפקדי מילואים בשורות מפלגת הליכוד ובמערכת הפוליטית בכלל.
ברנד מברך על המגמה הזו ורואה בה צורך חיוני לחברה הישראלית. "אני מאוד שמח וחושב שנכון שחיילי ומפקדים במילואים ישתלבו בפוליטיקה. כל מפלגה ציונית ערכית צריכה שיהיה אצלה ייצוג לעולם המילואים. אני לא העניין פה. היו שיחות ופניות. בליכוד, כמו בכל מפלגת ימין ערכית, צריכה להשתלב דמות של מילואימניק אחד או יותר וחשוב שזה יקרה".
הוא מביע תקווה כי הרוח הייחודית של המילואים, המצליחה לגשר על פערים עמוקים בשטח, תוכל להשפיע לטובה גם על האווירה המפלגת והקיצונית במשכן הכנסת. "יש אמירה כזאת שמה שאפשר לעשות במילואים, אפשר לעשות גם בישראל. אנחנו בתקופה שבכנסת הכל נראה כמו ניתוק, פילוג וקיצוניות, והמילואימניקים יותר לגשר על זה. האם אפשר לעשות כל דבר בכנסת? לא בטוח. אבל האם אפשר להביא רוח אחרת לכנסת? חד משמעית כן".
השילוב המהיר בין המשימות בחזית לפעילות הציבורית בעורף בא לידי ביטוי באופן מוחשי בשבוע שעבר, כאשר המועצה הציונית בישראל העניקה את אות "גיבורי החברה הישראלית". ברנד הגיע לאירוע ישירות מפעילות מבצעית מורכבת. "בבוקר יצאתי מהבופור מאובק, עליתי לאוטו, לא הספקתי אפילו לעבור בבסיס, והגעתי ישר לטקס שם החלפתי בגדים. הרגשתי מאוד. חלמתי על הבופור וזכיתי להיות בו על מדים וזו תמונה מאוד חזקה. המעבר לטקס של גיבורי החברה הישראלית היה מדהים בעיני.
במהלך הטקס נכונה לברנד הפעה אישית מרגשת מצד עובדי המועצה והפקת האירוע, שהחליטו להעניק לו בעצמו אות בהפתעה גמורה. "בסוף הטקס אחרי שהענקנו ל-17 גיבורי החברה הישראלית את האות עמדנו לתמונה משותפת והתכוונתי לפנות את הבמה אך אמרו לי להישאר. הצליחו להסתיר ממני את הענקת האות. זה היה רגע מאוד מרגש. זה גם קרה בדיוק בתאריך העברי שבו נפצעתי בעזה לפני שנה. היה לי שם נס עצום".
כמנהל ארגון יהודי עולמי, ברנד בוחן גם את השפעות המערכה על יהדות התפוצות, בייחוד על רקע אירועים משמעותיים כמו מצעד התמיכה הגדול שנערך לאחרונה בניו יורק בהשתתפות משלחת ישראלית רחבה. הוא מציג גישה מפוכחת ביחס ליחסים אלו ומדגיש את הצורך באמירת אמת נוקבת לקהילות בחו"ל. "המשלחת הענקית הגיעה דווקא בגלל שראש עיריית ניו יורק, בפעם הראשונה, לא מגיע לאירוע. זאת אמירה שהיא גם כלפי הקהילה היהודית.
בסוף, ליהודים מכל העולם, יש בית אחד במדינת ישראל והם צריכים לדעת את זה. לא קל להם שם. השנה זה הרגיש כאילו שזה מצעד הזדהות עם יהודי ניו יורק בעיקר. לכל יהודי התפוצות צריך להעביר את המסר שיש להם בית ונשמח שיבואו אליו", הוא מסכם.