בהתאם להסכמי אוסלו, ישראל מעבירה לרשות הפלסטינית כשנים עשר מיליארד ש"ח בכל שנה.
סכום זה בעיקרו הוא כספי מיסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית, כלומר מכס שנגבה בגין סחורות שנכנסות דרך נמלי ישראל לרשות הפלסטינית וכספי מס הכנסה של פועלים פלסטינים שעובדים בישראל.
הסכמי אוסלו נחתמו מתוך תקווה שנכזבה כי הם יביאו שלום בכנפיהם, ולצורך כך עשתה ישראל ויתורים רבים. למשל, על פי אמנות המס הרווחות, אם אדם גר בצרפת ועובד באנגליה - נסיעה של שעה ברכבת היורוסטאר - זכות המיסוי על שכר העבודה שייכת למדינה בה העבודה מבוצעת פיזית, לאנגליה.
בהתאם לכך, כאשר פועלים פלסטינים עובדים פיזית בישראל זכות המיסוי שייכת לישראל. אך כאמור, משק כנפי יונת השלום שנשחטה זה מכבר, גרם לישראל לוותר כדי לסייע לכלכלה הפלסטינית המתהווה, ולכן נקבע כי ישראל תגבה מיסים אלו אך תעביר אותם לרשות הפלסטינית.
מצעד האיוולת צעד אל מקומו. בשנת 2004 חקקה המועצה המחוקקת הפלסטינית את חוק האסירים, בו נקבע כי כל מחבל יקבל משכורת חודשית מהרשות הפלסטינית עבור המוות, השכול והפציעות שביצע באזרחי ישראל. עוד נקבע, כי אם נהרג המחבל תשולם המשכורת למשפחתו. בחוק נקבעו דרגות שכר ההולכות וגדלות ככל שהיקף הזוועות שביצע המחבל גדול יותר, קרי ככל שהוא ביצע עבודה טובה יותר עבור הרשות הפלסטינית.
למשל מחבל חמאס שרצח ילד יהודי או אישה או איש, יקבל משכורת של 13,000 ש"ח בכל חודש, סכום הזהה לשכר שר ברשות הפלסטינית. בחברה הפלסטינית בה השכר הממוצע הוא 2,700 ש"ח לחודש, הפיתוי להיות קדוש ועשיר בבת אחת הוא פיתוי עצום.
כך יצא שישראל מעבירה בכל חודש כמיליארד ש"ח לרשות הפלסטינית, אשר מתוכם הרשות מפרישה מדי חודש כמאה וחמישים מיליון ש"ח כמשכורות לרוצחי ישראלים, וביתרה היא משתמשת לצרכים אזרחיים כגון חינוך ובריאות. כך ישראל משלמת משכורות לרוצחי ילדיה באמצעות הרשות הפלסטינית.
חוק ההקפאה שנחקק בשנת 2018 ניסה להתמודד - ללא הצלחה - עם האבסורד הזוועתי הזה. החוק קובע כי ישראל תקפיא לרשות הפלסטינית סכום הזהה לסכום שהרשות מעבירה כתשלום למחבלים. לדוגמה אם בשנה שעברה הרשות שילמה למחבלים מיליארד ש"ח, אז בשנה זו תעביר ישראל לרשות את הכספים להם התחייבה בהסכמי אוסלו בקיזוז מיליארד ש"ח שיוקפאו בישראל. התוצאה היא שבמקום שנים עשר מיליארד בשנה, ישראל מעבירה אחד עשר מיליארד.
כצפוי, ההקפאה לא הקטינה את תאוות הדם של הרשות הפלסטינית, ומאחד עשר המיליארד שהיא מוסיפה לקבל מישראל, היא משלמת כמיליארד וחצי בשנה כמשכורות לרוצחי ישראלים עבור הרצח שביצעו. קרי, ישראל ממשיכה לשלם משכורות לרוצחי ילדיה בתיווך הרשות הפלסטינית.
כדי להתמודד עם המשך תשלום המשכורות למחבלים חרף חוק ההקפאה, נחקק בשנת 2024 חוק פיצויים לדוגמה. בחוק נקבע כי כשהרשות משלמת משכורת למחבל, תשלום זה מהווה קבלת אחריות על הפיגוע שביצע, ולכן הנפגעים יוכלו לתבוע מהרשות הפלסטינית פיצויים עונשיים בסך עשרה מיליון ש"ח לכל נרצח וחמישה מיליון ש"ח לכל מי שנגרמה לו נכות.
החוק קובע כי ניתן יהיה לגבות את הפיצויים העונשיים מהכספים שהוקפאו בהתאם לחוק ההקפאה, אך לא מהכספים האחרים שישראל ממשיכה להעביר לרשות בהתאם להסכמי אוסלו. כצפוי, גם חוק זה לא גרם לרשות הפלסטינית לסטות מדרך המוות.
החוק החדש שנחקק השבוע - ביום 8.6.2026 - עושה צעד נוסף באותו הכיוון. החוק קובע כי בנוסף לכספים שישראל מקפיאה על פי חוק ההקפאה, ישראל תנכה מהכספים שהיא מעבירה לרשות הפלסטינית סכום נוסף ממנו יוכלו נפגעי הטרור לגבות את הפיצויים המגיעים להם.
הסכום הנוסף שינוכה הוא 25% מהתגמולים ששילם המוסד לביטוח לאומי לנפגעי איבה בשנה שעברה, וכן 100% מהפיצויים ששולמו על ידי מס רכוש. בהערכה גסה הסכום המנוכה עשוי להגיע לחצי מיליארד ₪ בכל שנה.
בחוק נקבע שהסכום המנוכה ישמש תחילה לתשלום לנפגעי הטרור - הן לנפגעי טרור שפסק הדין הפלילי חייב את המחבל לשלם להם פיצויים והוא לא שילם, והן לנפגעי טרור שהרשות הפלסטינית חויבה לשלם להם פיצויים עונשיים. רק אם לאחר כל אלה תישאר יתרה בסכום המנוכה, היא תועבר לאוצר המדינה לכיסוי התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי לנפגעי טרור ולכיסוי תשלומי מס רכוש.
החוק החדש מיטיב עם נפגעי טרור בכך שהוא מגדיל את הקופה ממנה יוכלו לגבות את הפיצויים, ומבחינה זו כל הכבוד ליוזמיו ולתומכיו. אך החוק החדש לא יקטין את הטרור במאומה. גם לאחר ניכוי של חצי מיליארד ש"ח נוספים, תמשיך ישראל לשלם לרשות הפלסטינית עשרה מיליארד וחצי בכל שנה, מהם תשלם הרשות הפלסטינית משכורות לרוצחים שרצחו ישראלים ולאלה שירצחו בעתיד. מצעד האיוולת ממשיך בדרכו, ומצעד המוות לא הגיע אל Dead End.
עו"ד ברק קדם, הוא שותף במשרד ארבוס, קדם, צור, המייצג אלפי נפגעי פעולות איבה בתביעות מול הרשות הפלסטינית, ומאות נפגעי פעולות איבה בגבייה בהוצאה לפועל של הפיצויים שנפסקו על המחבל בגזר הדין.