לפני כמה ימים ניצבה אשתך מאירה, מחוץ לביתה לאחר הפוגרום שעבר, ואמרה בכאב: "אנחנו ילדים של ניצולי שואה, יהודים ככה פוגעים אחד בשני, מה זה פה ליל הבדולח?" דבריה נגעו ללב. ו
אני כאדם מן הציבור הדתי-לאומי, מבקש להיות ברור וחד: מה שנעשה בביתך הוא מעשה פשע חמור. שבירת חלונות, הטחת אלימות, הפחדת משפחתך באלון שבות, אלו מעשים שלא יעלו על הדעת. שום מחאה, שום תסכול, שום עוול אמיתי או מדומה, אינו מצדיק את הפיכת ביתו של שופט למטרה. זוהי ללא ספק חציית קו אדום מסוכנת. מחאה לגיטימית היא עמוד האש של הדמוקרטיה; אלימות היא המים שמכבים אותה.
אך דווקא מתוך זירת ההרס והרפש הזו, שבחרה בך ככתובת, אני מבקש להפנות אליך קריאה יוצאת דופן: אנא, טול על עצמך את תפקיד המבוגר האחראי. בעת הזו, כאשר חלקים ניכרים ומכריעים בחברה הישראלית איבדו לחלוטין את אמונם בנשיא עמית, ורואים במערכת המשפט צד לעומתי ופוליטי בעימות, עיני רבים נשואות אליך. כמשנה לנשיא, כאדם המחובר בכל נימי נפשו הן לעולם התורה והן לציונות הדתית, יש לך מעמד ייחודי וסמכות מוסרית מכרעת לכבות את הלהבות ולהוריד את מפלס השנאה, גם אם אין זה מתפקידו הקלאסי או הפורמלי של שופט בבית המשפט העליון.
בפרשת 'וישב' מסופר על אחי יוסף: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שָׂנֹא אֹתוֹ... וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם." אנחנו יודעים היטב לאן הובילה השנאה ההיא ל"וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" ואני חושש שמשהו דומה, בקנה מידה שונה אך מאיים, מתרחש בינינו.
לפני שנים, הציבור החרדי היה מיעוט "נסבל" בעיני חלקים מהחברה הישראלית. היום, אצל חלקים ניכרים, היחס הפך לשנאה ממש. שנאה שכבר חצתה מחנות פוליטיים. שמעתי לאחרונה, בחרדה חבר מן הישוב שאומר: "אני לא מוכן לצרף יותר חרדים למניין. הם לא אחים שלי יותר" כשהתפילה עצמה הופכת לכלי של חרם, ברור שהחברה שלנו חולה.
על פי דו"ח השנאה של קרן ברל כצנלסון, חרדים נמצאים בראש הרשימה של אלו הסופגים קריאות שנאה בתקשורת. ביטויים כגון "פרזיטים", "עלוקות" ו"טפילים" "בוזזים" ו"אויבי המפעל הציוני", תוך הכללה גורפת שאינה מבחינה בין דם לדם. שמענו אנשי תקשורת המציעים בגלוי להטיל "סגר כלכלי" על ערים חרדיות ולמנוע מהן שירותי תשתית בסיסיים. אלו נפוצים בבלוגים, בטורי דעה ובמדיה לא רשמית.
לנגד עינינו מתרחש תהליך איטי, ממושך ומבהיל של דה-הומניזציה.
התוצאות האיומות של השנאה הזו כבר מתנפצות אל מול פנינו בפרהסיה הציבורית. אנחנו רואים משפחות חרדיות, נשים וילדים, שסופגים קללות ויריקות ברחובות ערים מעורבות; אנחנו עדים למקרי תקיפה פיזיים של צעירים חרדים באוטובוסים ובמרכזי קניות רק בשל חזותם; ואנו חווים שבר עמוק גם בתוך הציבור הדתי-לאומי, שחלקים ממנו אימצו שפה כוחנית ודורסנית כלפי אחיהם.
הדבר מוביל להתבצרות חרדית קיצונית, לתחושת נרדפות עמוקה שרק מרחיקה כל סיכוי לשילוב, ולקרע בלתי ניתן לאיחוי שישתק את המדינה מבפנים בשעתה הקשה ביותר.
אין ספק שלחרדים יש מניות בכורה בשנאה הזו, הקריאות "נמות ולא נתגייס", נהמות השנאה המושמעות על ידי צעירי 'הפלג הירושלמי', והתבטאויות אוויליות של חברי כנסת, רבנים ומנהיגי ציבור חרדים בוודאי מלבים את האש, אבל האם השאלה כעת היא "מי התחיל"?
אי אפשר לנתק את הדינמיקה הזו מהקמפיין המוצלח והממומן היטב של ארגוני שמאל, שהצליחו לחדור דווקא אל תוך התקשורת הדתית לאומית, כשהם נעזרים בפעילותן המאורגנת של נשות "השותפות לשירות". הקמפיין הזה הפך את הדיון הציבורי בנושא 'חוק הגיוס', לארסי ומלא שנאה.
אך תרומה משמעותית לא פחות להתדרדרות הזו נעשתה על ידי מערכות אכיפת החוק. הנחיית היועצת המשפטית לממשלה למשטרה לפתוח במעצרים פליליים נגד צעירים חרדים שהגיעו לגיל גיוס, ללא כל הבחנה בין מי שיושב באוהלה של תורה למי שלא, ליבתה את האש ["וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים" כדברי שלמה המלך בספר משלי (ו', י"ט)]. ויותר מכך היא צופפה את השורות של החרדים. גם 'חרדים עובדים' או 'חרדים ליברלים' מצטרפים כעת למאבק נגד המעצרים.
לצערי, גם בית המשפט העליון אינו חף מאחריות לדינמיקה האומללה הזו. בדיון המרכזי בבג"ץ 5819/24, שעסק באכיפת הגיוס, נשמעו התבטאויות חריפות וחסרות תקדים מצד ההרכב. השופטת יעל וילנר תהתה בפני נציגת הפרקליטות מדוע המדינה אינה פועלת בעוצמה לעצור אלפי משתמטים חרדים, ואף הציעה "אפשר להכין מקום במתקני הכליאה ולעצור 2,000 או 3,000, נתחיל בקטן", גם אתה תיארת באותו דיון את עמדת המשטרה כ"חידלון מוחלט". אני מבין את הרצון לאכוף את החוק אך כאשר מבית המשפט העליון נשמעת שפה של "מתקני כליאה" ו"נתחיל לעצור אלפים", איזה מסר זה שולח לרחוב? הוראת היועמ"שית למשטרה לעצור כל צעיר חרדי שהגיע לגיל גיוס, ללא הבחנה בין מחובשי בית המדרש לבין מי שאינם לומדים, ובגץ שלא בלם את מדיניות זו , הוסיפו דלק למדורה. המעצרים נתפסים בקהילה לא כאכיפת חוק שוויונית, אלא כרדיפה. ובדיעבד, אי אפשר להתעלם מהתרומה של המסלול המשפטי, שנוהג כאן כזכריה בו אבקולס, לדרדור הזה
הפיכת מאמץ השילוב למסע מעצרים פלילי דורסני נתפסת בציבור החרדי כרדיפה דתית לכל דבר. היא מפעילה בעוצמה את הכלל הקדוש של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" - השנאה והכוחנות מהצד האחד מייצרות שנאה וכוחנות מהצד השני, והתוצאות ההרסניות הללו מתנפצות כעת לאסוננו על חלונות ביתך שלך.
מה אני מבקש ממך
הורדת מפלס השנאה היא בנפשנו, היא קיומית. הפתרון לא יבוא בכוח הזרוע, במעצרי ראווה או בסורגים, אלא בשינוי פרדיגמה מוחלט: החזרת האמון והובלת שיח המבוסס על גיוס הדרגתי והסכמות רחבות, תוך דרישה חדה שכל מי שאינו לומד תורה יתגייס למסגרות המותאמות.
כבוד השופט סולברג, אתה משנה לנשיא בית המשפט העליון. ולחלקים ניכרים בחברה הישראלית שאינם נותנים אמון בשופט עמית, אתה נתפס כנציג מאוזן ואמין יותר. זהו נכס נדיר. השתמש בו.
לשם כך, נדרשת התחייבות ברורה ורשמית של החברה הישראלית, ומערכת המשפט בראשה, שבכוחך להוביל, שאין שום כוונה "להעביר את בני החברה החרדית על דתם". המסגרות שייבנו בצבא חייבות להיות מותאמות אבסולוטית, כדי להבטיח שמי שנכנס אליהן חרדי - ייצא ממערכת הביטחון חרדי. שהגיוס ייעשה בהדרגה ובדיאלוג, מתוך בניית אמון לא מתוך מסע מעצרים שמזכיר לחרדים רדיפות שאינם שוכחים.
החובה להוריד את מפלס השנאה היא בנפשנו של כולנו. אבל לך, כבוד השופט, יש כיום כוח מיוחד לעשות זאת. אש שבית המשפט עזר להבעיר בית המשפט חייב לסייע לכבות.
כבוד השופט סולברג, המעמד מחייב, והשעה דוחקת. בכוחך וביושרתך להוביל את מערכת המשפט לגישה מאזנת, מרגיעה וממלכתית, שתעצור את מחול השדים, תכבה את המדורה ותציל את הבית המשותף של כולנו לפני שיישרף כליל.