על ההיסטוריה של המתיחויות בין וושינגטון לירושלים שוחחנו עם חוקר יחסי ישראל-ארה"ב, השגריר לשעבר יורם אטינגר.
"הימים האחרונים מתאפיינים במתיחות בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל ובהתבטאויות קשות שמטיח הנשיא האמריקאי כלפי מי שעד לא מכבר זכה ממנו לדברי הערכה רבים.
"בהשוואה ללא מעט עימותים מהעבר, מה שקורה היום מתון מאוד", מפתיע אטינגר בפתח דבריו, שבהם הוא סוקר שורה ארוכה של עימותים חריפים בין ראשי ממשלות ישראל לנשיאים אמריקאים. הוא פותח במלחמת העצמאות:
"בעיצומה של המלחמה, הנשיא טרומן ומזכיר המדינה שלו, ג'ורג' מרשל, גיבור מלחמת העולם השנייה, מפעילים לחץ ברוטאלי ואיומים פיננסיים ומדיניים על בן גוריון להפסיק את כיבוש מערב ירושלים, מערב הגליל, אזורים בשפלה ושטחים ניכרים בנגב. בן גוריון עומד מול השגריר האמריקאי הראשון שהיה בישראל, מקדונלד, שומע אותו מקריא את האולטימטום ועונה במילה אחת: 'לא'".
האירוע, אומר אטינגר, הוביל דווקא להערכה כלפי בן גוריון. "מי שקורא את ספרו של מקדונלד יכול לראות את ההערכה שלו לבן גוריון, והעימות הזה האדיר את מעמדו של בן גוריון בעיניו".
"עקב הסירוב של בן גוריון להיענות ללחץ האמריקאי ולאיום בהפסקת העברת כספי המגבית היהודית לישראל, והמשך הפעולה הצבאית והרחבת גבולות המדינה בכארבעים אחוזים, מלחמת השחרור הסתיימה כשמדינת ישראל חזקה הרבה יותר. בנוסף, הרמטכ"ל האמריקאי המליץ על צירוף ישראל לחבורת המדינות בעלות הברית המיוחדות של ארה"ב. לצערנו, המלצת הרמטכ"ל נדחתה, משום שבמחלקת המדינה האמינו שמדובר במשחק סכום אפס: אם מאירים פנים ליהודים, מפסידים את הערבים. הם לא הבינו שניתן לשדרג את הקשרים עם ישראל ובמקביל גם עם הערבים".
יורם אטינגר ממשיך בציר הזמן אל תקופת טרום מלחמת ששת הימים. "אשכול מגיע לוושינגטון ומציג בפני הנשיא ג'ונסון, שהיה מקורב וידידותי ליהודים בארה"ב, נשיא פרו־ישראלי מאוד, את הממצאים המודיעיניים המלמדים על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במתקפת פתע על ישראל, כך שלא תהיה לה ברירה אלא ליזום מתקפת מנע. ג'ונסון אומר לאשכול: 'אם תתקוף לבד, גם תישאר לבד, ואשקול אם לתמוך במדינה המותקפת על ידיכם'. אשכול שמע ופעל בניגוד לעמדת ג'ונסון. בחינה של יחסי ישראל-ארה"ב מראה ש־1967 היא שנת ציון דרך. מאותו רגע ישראל מפסיקה להיתפס בממשל כנטל על האמריקאים, ומתחיל שדרוג מעמדה כנכס שאין לו אח ורע".
הלאה לשנת 1981. "לחץ אימים של נשיא ידידותי ופרו־ישראלי, רונלד רייגן, שמזהיר את בגין שלא יעז לגעת בכור הגרעיני בעיראק. עיראק נתפסה על ידי מחלקת המדינה כבעלת ברית של ארה"ב. היו איומים על ראש הממשלה שאספקת מטוסי הקרב וההסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני יושעו. ראש הממשלה שוקל ומחליט לבצע את המתקפה על הכור הגרעיני, לא רק למרות הלחץ האמריקאי, אלא גם למרות התנגדות מבית מצד אמ"ן, המוסד, שר הביטחון עזר ויצמן, שהתנגד ואף התפטר בשל כך, ומנהיג האופוזיציה שמעון פרס, שהדליף את כוונת המתקפה משום שהאמין שמתקפה בעיראק תסכל את הסכם השלום עם מצרים".
ממשיך אטינגר ומרחיב על חוות הדעת של אמ"ן, כפי שהוצגה לבגין, ולפיה "אין סיכוי למבצע שכזה, שעלול להביא להרס היחסים עם ארה"ב, לחרם כלכלי ומדיני כלל־עולמי על ישראל ולמתקפה כלל־אסלאמית על ישראל. ראש הממשלה שקל את כל זה והכריע שעם כל הכבוד לתרחישי האימים, יש תרחיש אימים גרוע יותר, והוא ראש חץ גרעיני אחד שינחת על ישראל, ולכן נתן הוראה לתקוף".
ואכן, "בעקבות ההפצצה הושעתה אספקת מטוסי הקרב האמריקאיים, הושעו הסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות, ולקח זמן רב לארה"ב להכיר בתרומתה של ישראל. לאחר מספר חודשים, לא רבים, המטוסים סופקו לישראל וההסכמים חודשו, אבל פומבית לקח לארה"ב עשור להודות שהפעולה הישראלית שירתה את האינטרס האמריקאי. זה היה רק לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. דיק צ'ייני, שלימים היה לסגן הנשיא, פתח נאום במילים: 'תודה רבה ישראל על השמדת הכור הגרעיני העיראקי ב־1981 מה שחסך מאיתנו אפשרות של מלחמה גרעינית'. יום למחרת הוא קיבל על כך נזיפה פרטית ממזכיר המדינה ג'ים בייקר, שלה הייתה השפעה שלילית על יחסי הממשל עם ישראל".
אטינגר מעיר כי לא פעם מתברר שהאמריקאים טועים בהבנת המזרח התיכון, וייתכן שזה מה שקורה גם כעת, אם כי לא בטוח שכל המתפרסם על המשא ומתן שמנהל טראמפ מדויק. "אבל הם יודעים שבעלת ברית שלא עומדת בלחצים אין לה שום תרומה, ולעומת זאת בעלת ברית שעומדת בלחצים היא זו שניתן יהיה לסמוך עליה".
עוד מזכיר אטינגר את התגובה האמריקאית להחלת הריבונות ברמת הגולן. "בגין קיבל מעטפה מהנשיא האמריקאי רייגן ובה פירוט העונשים שיושתו על ישראל אם לא תחזור בה מהחלת החוק על רמת הגולן. השגריר, סם לואיס, ידידו של בגין, העביר את המעטפה לבגין וסיפר לו מה היא כוללת. בגין לא היסס, לקח את המעטפה וזרק אותה לעבר השגריר האמריקאי, ואמר: 'נא למסור לנשיא שעם ישראל התקיים אלפי שנים ללא סיוע אמריקאי, והוא ימשיך להתקיים ללא הסיוע האמריקאי'. האירוע הזה האדיר את היחס האמריקאי לישראל".
מתקופתו כשגריר מספר אטינגר על ימי כהונתו של יצחק שמיר ז"ל כראש ממשלה, ימים שבהם לא עבר יום ללא הכפשות מצד הנשיא בוש האב ומזכיר המדינה. שמיר עמד אז על עמדתו בסוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון, על הסירוב לפגוש פלשתינים בוועידת מדריד ועל התנגדותו לשיח על מדינה פלשתינית. האמריקאים לא הסכימו, אך העריכו את עמידתו העקבית על דרישותיו.
"אני זוכר פגישה של שמיר עם מנהיגי הרפובליקנים והדמוקרטים בסנאט האמריקאי. בפגישה היו אי־הסכמות רבות ועמידה נחרצת של שמיר על עמדותיו בנושאי ארץ ישראל ויהודה ושומרון. כשעמדנו לצאת מהמשרד ניגש מנהיג המיעוט הרפובליקני, שכמעט באופן עקבי הצביע נגד ישראל, לחץ את ידו של שמיר ואמר לו: 'אתה יודע למה מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני חלוקים עליך מא' ועד ת', אבל מעריכים אותך? כי אתה מלך הקשוחים...'. זה ביטוי לתחושות של האמריקאים. אנחנו מתרשמים מכותרות העיתונים, אבל לא מבינים את הלך הרוח ואת אופן החשיבה האמריקאי".
בהמשך דבריו מזכיר אטינגר גם את החלטת אולמרט להפציץ את הכור הסורי, ומאוחר יותר את ביקורו של נתניהו בקונגרס, בניגוד לעמדת אובמה, כדי להיאבק בהסכם הגרעין הגרוע שאליו הוביל אובמה, הסכם שלדבריו מאפשר לאיראן להפוך למדינה גרעינית החל מ־2026 ואינו מקבע מנגנון לאכיפת סעיפיו. נאום זה, משוכנע אטינגר, הוא שהוביל את מדינות המפרץ וערב הסעודית להבין שישראל היא המשענת שעליה ניתן לסמוך מול האיום האיראני ומול איום האחים המוסלמים.
עוד מציין אטינגר את העמידה מול לחצי ביידן, שהקפיא את העברתן של תחמושות חיוניות לישראל בתקופת המלחמה. "זה לא הפריע להדוף את הלחצים, וככל שישראל הודפת יותר, היא זוכה להערכה רבה יותר, לא רק מצד מדינות המזרח התיכון אלא גם מצד ארה"ב, ובוודאי מצד הממסד הביטחוני והמודיעיני בארה"ב".
אטינגר רואה בהדיפת הלחצים אלמנט קריטי בביצור ההרתעה הישראלית כלפי אויביה של ישראל, ולהערכתו "ראש הממשלה בוחר בדרך הנכונה". זאת אף ש"זה לא סימפטי ולא נעים שלא אוהבים את העמדה שלך, אבל כאשר אתה מונחה מעקרונות היסטוריים וביטחוניים, אתה לא יכול שלא לזכות בהערכה של רוב המחוקקים האמריקאים ורוב הציבור האמריקאי".