שמעתי בצער את דברי מו"ר הרב משה ליכטנשטיין על מה שהוא כינה "הטרגדיה של חושן המשפט".
תמצית הדברים היא שדיני ממונות הפכו להיות לא מעשיים, כיוון שפסקי דין של בתי דין אינם ניתנים לאכיפה. התוצאה היא שהלימוד של סדר נזיקין בגמרא ושל חלק חושן משפט בשולחן ערוך הפכו להיות תיאורטיים בלבד.
ראשית, ברצוני להעמיד את העובדות על דיוקן - פסק דין של בית דין לממונות ניתן לאכיפה בעזרת הוצאה לפועל, לאחר ששני הצדדים למחלוקת חתמו על הסכם בוררות. בפועל, פועלים במדינת ישראל עשרות רבות של בתי דין לממונות שעוסקים במחלוקות בטווח שבין מאות שקלים ועד למאות מיליוני שקלים.
אכן, מאז האמנציפציה באירופה וביטול סמכות האכיפה הקהילתית, לא ניתן לכפות על נתבע להסכים לדיון בבית דין של תורה. הדבר הוביל באופן טבעי לירידה בהיקף הפניות לבתי הדין. הירידה הובילה ליצירת פער בין הספרות התורנית לבין עולם המעשה. פער זה איפשר לעולם הישיבות להסתגר בבית המדרש ולעסוק בדיני ממונות באופן תיאורטי, מבלי להיות קשוב לשאלות שהמציאות מעלה. הפער גדל באופן מהיר בגלל השינויים הטכנולוגיים, הכלכליים והחברתיים שאירעו במאתיים השנים האחרונות.
אמנם, במקביל לעולם הישיבות התפתחה ספרות תורנית ומחקרית ענפה בענייני הממונות (כגון, במכון משפטי ארץ, בו אני עובד), אולם, היא נשארה ברובה מחוץ לבתי המדרש הישיבתיים. יתכן שהסיבה לכך היא החשש מההתמודדות עם המציאות, ובמיוחד עם המציאות המשפטית שנוצרה. שמעתי בעבר מראש ישיבה שהוא נמנע מללמד את סוגיית "דינא דמלכותא" בישיבה שלו, מחשש שהלימוד יעורר שאלות שהוא יתקשה להשיב עליהן.
המחיר של הפער הוא כבד. כפי שאמר הרב משה ליכטנשטיין, ללא שאלות שהמציאות מעוררת היצירתיות נפגעת מאד. ואכן, ברוב הישיבות הלימוד בסדר נזיקין מהווה חזרה על שיעורי ראשי הישיבות, כמעט ללא חידוש משמעותי. המחיר הוא יקר, כיוון שהיה מצופה שהישיבות יהיו כור ההיתוך של היצירתיות התורנית, שיהווה בסיס לפסיקת בתי הדין, אך הדבר לא קורה.
על רקע המצב הכואב, יש לציין כמה מגמות חדשות ומשמחות. הראשונה היא ההתפתחות הגדולה של בתי הדין לממונות בשנים האחרונות. אני יכול להעיד מכלי ראשון על התהליך המפעים שמתרחש ברשת בתי הדין ארץ חמדה גזית, שכוללת עשרות דיינים בכל הארץ. הרשת מקפידה להוציא פסקי דין מנומקים ולפרסם אותם באתר האינטרנט. כך נבנה מאגר של מאות רבות של פסקי דין המוכיחים שהתורה מסוגלת לתת מענה לשאלות המודרניות ביותר בתחום הממוני. בנוסף, התקבלו על ידי הרשת שורה של החלטות מדיניות יסודיות, המהוות בניין של קומה חדשה בעולם התורה.
זאת ועוד, גם בתוך עולם הישיבות ישנם ניצנים של לימוד הפונה של החיים, מאזין לשאלות שהחיים מעלים ומשיב להם מתוך התעמקות בתורה. מן הראוי לציין בהקשר זה את שיעוריו של הרב אליהו בלומנצוויג, לשעבר, ראש ישיבת ירוחם, את סדרת הספרים של הרב רא"ם הכהן (שניהם בוגרי ישיבת הר עציון), שיעורי וספרי הרב אשר וייס, ועוד רבים.
מניסיון אישי אני יכול לומר שהקשבה לשאלות שהחיים מעוררים פוקחת עיניים לחלקים ורבדים בתורה שנעלמו מעיני הלומדים בשנים האחרונות.
כך למשל, שאלתי את עצמי כיצד יש ליישב בין דברי הגמרא במסכת סנהדרין שפשרה משכינה שלום, לבין המציאות בבית הדין שבה כפיית פשרה אינה משכינה שלום. שאלה זו חייבה אותי ללמוד מחדש את הסוגיה ולגלות הבנה חדשה במהותה של הפשרה שנכתבה כבר על ידי גדולי ישראל (ראו על כך מאמר באתר מכון משפטי ארץ). באותו אופן התקשיתי בהבנת דברי הגמרא במסכת בבא בתרא, שפסול קרובים לעדות הוא גזירת הכתוב, משמע בלא טעם. על כך קשה מהעובדה שברוב מדינות המערב קרובים פסולים במידה זו אחרת לעדות. שאלה זו הובילה אותי לעיון מחדש בסוגיה ולממצאים נפלאים ומשמחים.
לעניות דעתי, שבירת הקיר שבין הלימוד בישיבה לבין החיים הוא התקווה הגדולה שלנו. הוא יאפשר לתורה לצאת מהמאסר בו היא נמצאת ולפרוח שוב, והוא יאפשר לה להאיר את החיים ולהיות מגדלור של צדקה ומשפט.
הרב עדו רכניץ הוא דיין ברשת ארץ חמדה גזית, ומנהל המחקר במכון משפטי ארץ