ממצאי מדד התפוצות של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות צריכים לעודד כל מי שעתידו של העם היהודי יקר לליבו.
לפי הנתונים שפורסמו, יותר ישראלים מבעבר מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים; יותר ישראלים חשים קשר של אחווה וגורל משותף עם יהדות התפוצות; ויותר ישראלים מבינים שהזהות היהודית שלהם אינה מסתיימת בגבולות מדינת ישראל.
אלה תוצאות מעודדות מאוד. אחרי שנים שבהן נדמה היה לעיתים שהזהות הישראלית והזהות היהודית מתחרות זו בזו, הציבור בישראל מזכיר לנו אמת פשוטה: הן אינן יריבות. ישראליות עמוקה אינה באה במקום היהדות, אלא אמורה להיות אחד הביטויים החזקים ביותר שלה.
אבל לצד התקווה, המחקר חושף גם פער מטריד. הישראלים מרגישים קרובים יותר ליהודי העולם, אך עדיין מהססים לתרגם את הקרבה הזו לאחריות מעשית: להשקעה בחינוך יהודי, בשליחות, בקהילות ובחיזוק הזהות היהודית בתפוצות. זהו בדיוק הפער שבין שייכות לאחריות.
הציונות מעולם לא הייתה רק התארגנות מקומית של היהודים שחיו בארץ ישראל. מדינת ישראל לא קמה כפרויקט של קהילה אחת, אלא כביטוי מדיני לאחריות של העם היהודי לעצמו. הרצל לא פנה רק ליהודי הארץ. הוא כינס את יהדות העולם, דיבר אל העם היהודי כולו, וביקש להפוך כמיהה לאומית מפוזרת לכוח היסטורי מאורגן. גם מגילת העצמאות קראה אל “העם היהודי בכל התפוצות" להתלכד סביב בניין הארץ, ובכך קבעה כבר ברגע לידתה של המדינה כי ישראל היא ביתו של העם היהודי כולו.
אבל האחריות ליהדות התפוצות אינה מתחילה רק כשהם מבקשים לעלות ארצה. היא קיימת גם כאשר יהודים בוחרים להמשיך ולחיות בבואנוס איירס, בפריז, במינכן, בלונדון או בניו יורק. הם אינם “הם". הם אנחנו.
כבר בראשית דרכה הבינה מדינת ישראל כי אחריותה אינה נעצרת בגבולותיה. משפט אייכמן בירושלים לא היה משפט על פגיעה באזרחי ישראל בלבד. הוא היה רגע שבו מדינה צעירה נטלה על עצמה אחריות מוסרית והיסטורית להשמיע את קולם של מיליוני יהודים שנרצחו באירופה, רובם יהודי תפוצות. ישראל לא אמרה: הם לא היו אזרחינו. היא אמרה: הם היו עמנו.
הדבר נכון במיוחד היום. מדינת ישראל אינה עוד מדינה קטנה וענייה הפושטת יד לעזרתה של יהדות התפוצות. היא הקהילה היהודית הגדולה, האיתנה והמבוססת בעולם. דווקא משום כך, השאלה אינה האם יש לנו יכולת לשאת באחריות ליהודי העולם, אלא האם יש לנו תודעה ציונית רחבה מספיק כדי להבין שזו חובתנו.
כראש המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית, אני פוגש את האחריות הזו מדי יום. אנו שולחים מאות מורים, מורות ומשפחות שליחים אל בתי ספר יהודיים וקהילות יהודיות ברחבי העולם. בבואנוס איירס, במינכן או במנהטן, משפחת שליחים אחת יכולה לשנות מציאות קהילתית שלמה. היא מביאה איתה עברית חיה, ישראליות מורכבת ואוהבת, חיבור למסורת, ובעיקר את הידיעה הפשוטה: מדינת ישראל רואה אתכם. אתם חלק מאיתנו.
שליחות חינוכית אינה מותרות. בעולם שבו האנטישמיות גוברת, ההתבוללות מעסיקה קהילות רבות והקשר בין צעירים יהודים לבין ישראל נעשה מורכב יותר, היא קו החזית של הערבות היהודית ההדדית. היא הדרך להפוך את המשפט “כל ישראל ערבים זה בזה" ממילים יפות למדיניות לאומית.
לכן, המסקנה מן המחקר אינה צריכה להיות רק שמצבנו טוב ממה שחשבנו. המסקנה היא שהגענו לשלב הבא: אם יותר ישראלים מרגישים יהודים, ואם יותר ישראלים מבינים שיהודי התפוצות הם אחיהם, כעת עלינו לבנות את מדרגת האחריות בחינוך, בתקציבים, בשליחות ובקשר חי עם כל קהילה יהודית בעולם.
המחקר מראה שהלב הישראלי מרגיש יהודי יותר. עכשיו הגיע הזמן שגם היד הישראלית תיקח אחריות יהודית.
הכותב הוא סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, ראש המחלקה לחינוך ונציג סיעת המזרחי במוסדות הלאומיים.