בימים האחרונים אני מזהה תופעה מעניינת, ובעיניי גם מטרידה: יותר ויותר דמויות המזוהות עם הימין ממהרות להתנער מטלי גוטליב.
לא בהכרח באופן ישיר, לא תמיד באופן בוטה, אלא באותה אלגנטיות מתחסדת שמבקשת לומר: "אנחנו אמנם מסכימים עם חלק מהדברים, אבל לא עם הסגנון".
ובכן, אפשר לאהוב את הסגנון של גוטליב ואפשר שלא. אפשר לחשוב שהיא חדה מדי, קולנית מדי או בוטה מדי. אבל השאלה האמיתית היא אחרת: מה עם התוכן?
כי אם מנקים לרגע את הווליום, את הטון ואת סגנון ההגשה, מגלים שטלי גוטליב היא כמעט הקול היחיד במערכת הפוליטית שמוכן להתעמת חזיתית עם מוקדי הכוח שהרבה אחרים מפחדים אפילו לבקר. בזמן שרבים בימין בוחרים בזהירות, בניסוחים מעודנים ובצעידה על קצות האצבעות, היא אומרת את מה שהיא חושבת בלי לחשב עלויות פוליטיות ובלי לבדוק קודם אם זה יעבור טוב באולפן.
מה שמקומם במיוחד הוא הניסיון להפוך דווקא את שאלת הסגנון לחזות הכול. הרי במשך שנים ארוכות אנחנו רואים במחנה "רק לא ביבי" וקפלן מחאות קולניות, נאומים חריפים, ביטויים קיצוניים, ולעיתים גם מחזות שהיו רחוקים מאוד מאותו “שיח מכבד" שמטיפים לו היום. משום מה, אז לא ראינו גל דומה של חשבון נפש ציבורי סביב הטון, סביב הווליום או סביב איכות השיח.
ולכן ההתנערות מגוטליב נראית פחות כמו מאבק למען תרבות דיון ויותר כמו ניסיון למצוא חן בעיני מי שבכל מקרה לא יקבל אתכם. יש בימין מי שמאמינים שאם רק יבהירו שהם “לא כמו גוטליב", הם יזכו ליחס הוגן יותר מהתקשורת, מהאליטות או מהמחנה היריב. הניסיון של השנים האחרונות מלמד בדיוק את ההפך.
מי שבז לטלי גוטליב בגלל שהיא חריפה מדי, לא יתחיל להעריך אתכם בגלל שאתם מנומסים יותר. מי שפוסל את המחנה שלכם בגלל עמדותיו, לא ישנה את דעתו משום שהסתייגתם מחברת כנסת אחת. לכל היותר תקבלו מחיאת כפיים רגעית ומיד אחר כך יחזרו לתקוף אתכם בדיוק כפי שתקפו קודם.
דווקא עכשיו, כשמעטים מוכנים לומר בקול רם את מה שהם חושבים באמת, ההתנערות מטלי גוטליב משדרת חולשה. אפשר לחלוק עליה. אפשר לבקר אותה. אבל הניסיון להקריב אותה על מזבח ה"נראות הממלכתית" הוא לא ביטוי של אומץ, אלא של חשש.
ובסופו של דבר, גם מי שלא מסכים עם כל מילה שלה חייב להודות על דבר אחד: היא לפחות לא מפחדת. ובפוליטיקה הישראלית של 2026, זה כבר הפך למצרך נדיר.
חברת הכנסת גוטליב - את עושה עבודה חשובה, ובעיקר אמיצה.