לצלילי השיר "I Will Survive", כ-1,500 איש עמדו אתמול על הרגלים באולם סמולראש בטקס הענקת תארים של הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב והריעו דקות ארוכות לאלון קמינר, שנפצע באורח אנוש במהלך מלחמת חרבות ברזל וסיים את לימודי התואר בהנדסה בהצטיינות.
קמינר עבר שיקום מורכב בארץ ובארה"ב - וכל זאת מבלי להפסיק את לימודיו לרגע. הוא מתאר את המסע שעבר מאז פציעתו הקשה במלחמה: "מיד אחרי הפציעה, ובאופן לגמרי מודע, קיבלתי החלטה שיהיה מה שיהיה אני ממשיך קדימה ולא עוצר, אפילו שלא הבנתי עד הסוף את המשמעויות של זה. אני זוכר אפילו שחבר עדכן אותי בבית החולים, שביטלו לי את הלימודים כדי שאני לא אשלם סתם, וזה עוד היה בתקופה שלא יכולתי בכלל לזוז, ואמרתי לו שבשום אופן אני לא מסכים, ושיבקש מייד לבטל את הביטול, וכך אכן היה. למעשה גם אחרי הפציעה הקשה לא הפסקתי ללמוד אפילו לרגע אחד, עשיתי זאת גם בטיפול נמרץ וגם בארה"ב בזמן שאני נמצא בתהליך השיקום ובהתאמת פרוטזות".
לדבריו "הוכחתי לעצמי, ואני מקווה שכך גם לאחרים, שאין דבר העומד בפני הרצון. רצון קשה מפלדה, משולב עם מוח גמיש, כזה שמתאים את עצמו לשינויים. תודה ענקית מגיעה לבית הספר להנדסת תעשייה ומערכות נבונות באוניברסיטת תל אביב ולכל המרצים וצוות המזכירות. בלעדיכם לא הייתי מצליח. זו לא דעה, זוהי עובדה! תודה שהאמנתם בי ותמכתם.
חשוב לי לציין פה גם את הפצועים האחרים מלבדי, את אחיי המילואימניקים והמילואימניקיות, ואת אלה שנתנו הכל במלחמה והפכו למשפחות שכולות - אל תפסיקו להאמין לרגע. וכן, אם רוצים, אז השמיים הם הגבול".
דקאן הפקולטה להנדסה, פרופ' נעם אליעז, סיכם "סיפור הגבורה של אלון מרטיט את הלב באופן מיוחד. אלון הוא מקור השראה לכולנו - אדם שבחר בתקווה ולא בייאוש. העובדה שהוא מסיים את לימודיו בהנדסת תעשייה וניהול, ועוד בהצטיינות, היא עדות לעוצמת הרוח, לנחישות ולכוח הרצון הנדירים שלו".