הרב ערן טמיר, ראש הישיבה הגבוהה אורות אשקלון, התייחס בפודקאסט של ערוץ 7 לתנועת התשובה שקמה במדינת ישראל בעקבות המלחמה והשיבה ההולכת וגוברת למסורת.
"המעבר שאנחנו רואים היום בעם ישראל הוא מעבר מאינסטינקט להכרה. תהליך ההתפתחות של האדם הפרטי ושל האומה הוא מעבר מאינסטינקטים של הישרדות ושל חקיינות לבירור של זהות, משמעות ועצמיות. מה שאנחנו רואים בשנתיים וחצי האלה זה בעצם חשיפה של השלב הזה בגאולה, שהוא שלב ההכרה, שלב התודעה. זה תהליך טבעי שקורה, שאי אפשר לעצור אותו. זה סדר תהליך גאולתנו".
הרב טמיר מדגיש כי לצד החשיבות של מרכזי התורה וההתיישבות, קיימת חובה לצאת אל הציבור הרחב. "חשוב לצאת החוצה אל עם ישראל, לצאת אל העם שבשדות. עם ישראל מחכה לנו. מחכה מתוך הלב הגדול שלו, מתוך החיים הלאומיים הבריאים שלו. מחכה לפס קול שיסביר לו את עצמו".
בהמשך התייחס הרב טמיר לתופעה שבה חלק מבעלי התשובה מתחילים את דרכם בעולם הציוני דתי ובהמשך פונים לכיוונים אחרים. "אני חושב שתהליך כזה הוא תוצאה של חוסר למידה מעמיקה של משנת הציונות הדתית והתורה הגואלת. לכן, התנאי ההכרחי כדי לבנות את הקומה של האומה, של הפרטים ושל עצמנו, הוא לימוד תורה ובפרט לימוד אמונה בצורה מעמיקה, בצורה רחבה, בצורה מובנית ומסודרת, שיתיישב על המוח ועל הלב ויופיע בחיים. אחרי שאדם השתכנע ויש לו הזדהות מלאה והוא חי את קומת החיים הזאת, הוא לא יכול לפנות למשהו אחר, כי זה עצם החיים שלו".
נושא נוסף שבו הרחיב היה לימוד התורה לנשים, תחום שבו הוא עוסק במשך עשרות שנים במדרשת הרובע ובמסגרות נוספות. "בתי המדרש, גם של הבנים וגם של הבנות, הם דבר הכרחי בדור. זה לא גלגל ספר, זה המנוע, זה פשוט להשקות את עצמנו במים. אפשר לראות במדרשה בנות צעירות בנות שמונה עשרה לצד נשים בנות שמונים ותשעים. אני לא מגזים. כולם מחכים לזה, רוצים את זה ונבנים מזה. אמרה לי ראש מדרשה: השיעורים לבנות יותר חשובים מהשיעורים לבנים כי מי שבונה את הדור הבא הן האימהות".
בהמשך הציג את תפיסתו ביחס לתכנים המרכזיים שנשים צריכות ללמוד. "הגישה שאנחנו הולכים בדרכה שאישה צריכה ללמוד תורה. היא צריכה ללמוד את מה שבונה אותה, כמו שפוסק הרמב"ם. היא צריכה ללמוד אמונה, ללמוד מוסר, ללמוד הלכה, ללמוד את כל מרכיבי התורה ששייכים יותר לעולם שלה, לעולם הפנימי שלה, גם ביחס לעצמה וגם ביחס להשפעתה על הדורות הבאים".
הדרך החינוכית של ישיבת אורות אשקלון נבנתה מתוך ניסיון מתמשך לחבר בין עולם התורה לבין החיים המעשיים, בין בית המדרש לבין האחריות הציבורית. לאחר 13 שנים בשבות רחל ו-13 שנים בירושלים בשכונת קריית משה, קיבלו הרב ערן ורעייתו אלישבע החלטה משמעותית.
"החלטנו שצריך לצאת למשימה. לא יכול להיות שתורת ארץ ישראל תהיה רק בתוך תנאי המעבדה של ירושלים. היא חייבת לצאת החוצה. הרעיון היה להקים ישיבה שהיא לא רק ישיבה לומדת ומעמיקה פנימה, אלא ישיבה שיש לה גם הקרנה החוצה".
הוא מביא כדוגמה את מגוון היוזמות שצמחו סביב הישיבה לאורך השנים. "יש יום נשים שהישיבה הקימה, יש תוכניות לבעלי תשובה, ילדים ונוער שבאים ללמוד עם הבחורים בישיבה. זה קורה באופן טבעי, בלי לפגוע בסדרי הלימוד ובלי לפגוע בהתמדה. ברור שישיבה היא פנימה. היא אמורה לבנות את הבחורים והאברכים בשנים הכי חשובות והכי נקיות שלהם. מצד שני, בתוך עמנו אנחנו יושבים, ישנם הקרנות החוצה שקורות במשך השנים - דרך בתי כנסת, דרך מערכות החינוך ודרך הפעילות הקהילתית".
הרב טמיר מתאר את החודשים הראשונים של המלחמה כתקופה קשה במיוחד. "אחרי שמחת תורה היו חודשים מאוד קשים באשקלון. רוב מוחלט של האברכים והמשפחות שקשורות לישיבה לא החזיקו ממ"ד, והאזור כמעט התרוקן מתושבים. ברגע שפיקוד העורף אפשר, ממש שבוע אחרי שמחת תורה, חזרנו לאשקלון. למדנו במקלט שמתחת לישיבה והמשכנו את סדרי הלימוד".
אחד הזיכרונות המרגשים ביותר מאותה תקופה קשור דווקא לפעילות פשוטה שהפכה לסמל. "אחרי תפילת ערבית היינו יוצאים לרחבה שליד הישיבה ורוקדים רבע שעה או עשרים דקות עם בוקסה ודגלי ישראל 'הושיעה את עמך'. אותן משפחות שנשארו בבניינים סביבנו היו יוצאות לחלונות ומניפות דגלי ישראל. אנחנו היינו למטה עם הדגלים והם למעלה עם הדגלים, ונוצר חיבור מיוחד".
בהמשך סיפר הרב טמיר על המעבר של הישיבה למשכנה החדש לפני כחצי שנה. מדובר בצעד משמעותי בהתפתחותה של הישיבה. "עברנו למקום חדש וגדול יותר, ואני תמיד אומר שכאשר הכלי מתרחב, הנשמה צריכה להתרחב". מאז המעבר ניתן לראות תנועה גוברת של ציבור אל תוך בית המדרש. "לא רק בימים מיוחדים כמו יום ירושלים, שבועות או יום העצמאות. גם ביום יום יותר ויותר אנשים מגיעים, משתתפים ויוצרים קשר עם הישיבה".
אחת הדוגמאות המרגשות לכך היא פרויקט קליטת עולים מצרפת באשקלון. "בחודשים הקרובים עולות לאשקלון עשרים וחמש משפחות מצרפת דרך שלום ואך ובריכוז של אשתי עם עוד יהודי יקר בשם דניאל. אחד העקרונות המרכזיים הוא שהן יגורו קרוב לישיבה. שיהיה קשר, שתהיה השפעה, שנוכל לחיות ביחד עם הילדים ועם המשפחות. הדברים קורמים עור וגידים".
השיחה המשיכה לעסוק בהתפתחות הקהילה שסביב הישיבה. הרב טמיר מספר כי כיום כבר קיימת קהילה של עשרות משפחות הקשורות לבית המדרש. "חלק מהקהילה הם אברכים בפועל, וחלק הם אברכים לשעבר שיצאו לעולם החינוך או לתחומי עשייה אחרים ונשארו קשורים לישיבה וכן משפחות שעוברות לעיר כדי להיות קשורות לכיוון הזה". הקשר עם הבוגרים נמשך גם לאחר שנות הלימוד. "יש תוכניות לימוד אחר הצהריים לבוגרים ולבני הקהילה. גמרא, הלכה ואמונה בצורה מסודרת".
הרב טמיר הרחיב על הישיבה כיום. "הישיבה מונה בערך מאה תלמידים רווקים ועוד כעשרים וחמישה אברכים, ובעזרת השם בשנה הבאה צפויה צמיחה משמעותית נוספת".
בהמשך השיחה עבר הרב טמיר לסיפורו האישי. לאחר שסיים את מסלול הלימוד בישיבת שילה ובכולל הלכה בישיבה והתלבט לגבי המשך דרכו, עמדו בפניו שתי אפשרויות מרכזיות: מסלול של דיינות והוראה, או הצטרפות למכון מאיר בעקבות הזמנתו של הרב אורי שרקי.
"באותה תקופה התלבטתי מה לעשות", הוא משחזר. "האם ללכת לעולם של גמרא ופסיקה ודיינות, או ללכת למכון מאיר ולעסוק יותר בתחום האמונה".
מי שסייע לו לקבל את ההחלטה היה חמיו. "חמי יוסף אתאלי אמר לי משפט שאני זוכר עד היום: 'יש הרבה דיינים, אין הרבה אנשים שיודעים ללמד אמונה. החלטתי ללכת למכון מאיר, ומשם הכול היסטוריה".
במהלך הריאיון סיפר הרב טמיר על ההשפעה העמוקה שהייתה לגיסו אלחנן אתאלי הי"ד עליו ועל משפחתו. "זכיתי להכיר אותו רק שנה. זכיתי למשפחה הנערצת והמפוארת מהעיר העתיקה. אלחנן היה אדם מיוחד. הרב קוק מדבר על אנשים שרואים למרחוק. יש אנשים שרואים את הכאן והעכשיו, יש אנשים שרואים רחוק, ויש אנשים שרואים מאוד רחוק. אלחנן היה כזה".
כדוגמה לכך סיפר על תקופה שבה אזור השילוח ועיר דוד היה מקום מסוכן במיוחד מבחינה ביטחונית. "היום קשה להבין את זה, אבל אז היה כמעט בלתי אפשרי לרדת למעיין השילוח. זאת הייתה סכנת נפשות ממש". לאחר הירצחו של אלחנן מצאה המשפחה ארגז עם ספרי קודש שהחזיק מתחת למיטתו. "על הספרים היה כתוב: 'קודש לספריית עיר דוד תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן".
הרב טמיר מספר כי המראה הותיר עליו רושם עז. "אני זוכר את עצמי כחתן צעיר. זה הימם אותי. אדם צעיר קונה ספרי קודש מהכסף שאין לו, שומר אותם בארגז מתחת למיטה, מתוך ודאות שיום אחד תקום ישיבה בעיר דוד".
שנים לאחר מכן הפך החזון למציאות. "קמה ישיבת חזון אלחנן, והספרים שהוא קנה נמצאים שם עד היום. פעם אחת הגענו לשם ישיבת אשקלון ופתחתי ספר עם השם שלו, למדנו משהו מכוחו".
הרב טמיר התייחס לשאלת החיבור בין הציונות הדתית לבין הציבור הספרדי בעם ישראל. "אני חושב שהציבור הספרדי, הלאומיות אצלו היא פשוטה. הרב אלישע זצ"ל תמיד היה אומר את זה. הלאומיות היא פשוטה, היא טבעית, היא זורמת בדם והיא נמצאת בעצמות. לא תמיד הנגישו לציבור הזה את התודעה ואת השכל שבזה. כתבי הרב קוק, למשל, לא תמיד היו מצויים בבתי המדרש הספרדיים. אבל זה לא משום שהציבור הזה לא שייך לזה - להפך. הלאומיות חיה אצלו באופן טבעי".
הרב טמיר מדגיש כי מדובר בחיבור שקיים כבר בשטח. "כמו שאשתי אומרת - לא רק הגבעטרון שרו שירי ציונות, גם הציבור הספרדי בעיירות הפיתוח שר שירי ציונות. פשוט זה לא תמיד הגיע לתקשורת. הוא לא דיבר את זה הרבה - הוא חי את זה. הציבור הספרדי מחכה שנתרגם לו את מה שהוא חי. הלב הטוב, החסד, הערצת תלמידי החכמים והלאומיות הטבעית - כל אלה הם בדיוק הדברים שאנחנו מאמינים בהם. אין כאן שום סתירה".
כדוגמה לכך הוא מספר על שיעור קבוע שמתקיים בישיבה בשעות הבוקר המוקדמות. "כבר תקופה ארוכה מגיעים אלינו בעלי בתים לפני העבודה. אנשים בגילאים שונים, מרקעים שונים, חלקם אנשים מאוד מרכזיים בעיר. אנחנו לומדים יחד אחרי תפילת שחרית במשך 45 דקות סוגיות בספר אורות. זה לא שאני בא לחדש להם משהו שלא קיים אצלם. הדברים כבר נמצאים בקרבם. אולי זו הפעם הראשונה שהם שומעים אותם במילים האלה ובשפה הזאת. אני שואל אותם: אולי נעבור לספר אחר? אולי נלמד משהו אחר? והתשובה תמיד אותה תשובה - 'מה פתאום? בוודאי שנמשיך".
במהלך השיחה סיפר הרב ערן טמיר על חידוש תורני במהלך חודשי המלחמה אותו הראה לראש הממשלה בנימין נתניהו. "בימי המלחמה גיליתי קטע ב'משך חכמה'", אומר הרב טמיר. "בגדול הוא מסביר שיש מצבים שבהם עם ישראל נדחק לפינה, ודווקא הדחיקה הזאת מעוררת את הכוחות העצמיים שלו. אנחנו מכירים את הרעיון שהקושי מעורר כוחות. אבל ה'משך חכמה' מדבר גם על התעוררות של המנהיגות ושל הציבור ברמת ההכרה והתודעה. זה מה שתפס אותי".
הוא ממשיך: "סיפרתי את זה לידיד, והוא אמר לי מיד: 'את זה חייבים להראות לראש הממשלה'. הוא ביקש ממני לכתוב את הדברים בצורה מסודרת. כתבתי עמוד וחצי סביב אותו 'משך חכמה'. המטרה לא הייתה חידוש תורני לשמו, אלא לחזק את אנשי המעשה שנמצאים תחת לחצים עצומים. המכתב הגיע אליו והיה מישהו שאמר לי שאף ציטט זאת באיזו הזדמנות".
הרב טמיר סבור כי אחד האתגרים המרכזיים של הציונות הדתית בדור הזה הוא לחזק את החיבור בין עולם התורה לבין עולם המעשה. "אני חושב שגם לאנשי המעשה, גם לפוליטיקאים, ודאי לאלה שמאמינים שאנחנו בתוך תהליך גאולה, הקשר לבית המדרש הוא הכרחי".
הרב טמיר מספר כי במשך שנים, כאשר חברי כנסת מגיעים לישיבת אורות אשקלון, הוא מקפיד לפתוח את המפגש בלימוד תורה. "אני משתדל שקודם כול נשב בבית המדרש. לא במשרד, לא בחדר ישיבות. נלמד יחד עשר דקות משהו. הרבה פעמים הם מאוד שמחים בזה. לפעמים אפילו מחכים לזה. הם מרגישים שזה נותן להם כוח. היה חבר כנסת שניגש אליי ואמר: 'תדע לך, זה הולך איתי'. ואז הוא חזר כמעט מילה במילה על מה שלמדנו יחד".
בהמשך התייחס הרב לפיילוט נשים בשיריון והגדירו כ'קו פרשת מים'. "לא יכול להיות שהחרדים מקבלים תנאים של חטיבת חשמונאים והציבור הדתי לאומי לא מקבל לפחות את אותו הדבר. אנחנו באהבה ולא בכפייה, אבל הצבא צריך לייצר את המסגרות שנוכל להיות שם. נשים בטנק זו קו פרשת מים. אי אפשר לעשות דברים נגד ההלכה".
אחד הסיפורים המרגשים ששיתף הרב טמיר נוגע למפגשים שהחלו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה בין רבני ישיבת אורות אשקלון לבין תושבי קיבוצי העוטף. המפגשים נמשכים עד היום ומשתתפים בהם ותיקי קיבוצים מאזור בארי, חלוצה, שדרות ויישובים נוספים.
"מיד אחרי תחילת המלחמה התחלנו להיפגש עם קיבוצניקים. אני, חלק מרבני הישיבה, אשתי ונשים נוספות נפגשנו עם אנשי הקיבוצים. זה נמשך תקופה ארוכה מאוד ונמשך גם היום. הם באו לישיבה, וזה היה מאוד חשוב מבחינתי. רציתי שהמפגש יתחיל מתוך בית המדרש".
מולו ישבו אנשים בני שישים ושבעים, ותיקי הקיבוצים, בעלי תפיסות עולם שונות ולעיתים רחוקות מאוד מעולם הישיבות. דווקא משום כך הוא בחר לפתוח את המפגש בשלושה עקרונות יסוד.
"אמרתי להם: בואו נסכים על שלושה דברים. אחר כך אפשר להתווכח על הכול. שלושת הדברים האלה הם היסוד. הדבר הראשון הוא סגולת ישראל - ההבנה שיש בעם ישראל משהו מיוחד. השני הוא אהבת ישראל ללא תנאי, לארץ, למדינה ולאחד לשני. והשלישי הוא מסירות נפש - הנכונות של כל אחד מאיתנו לתת הכול למען חברו ולמען עם ישראל. היו הסכמות והיו אי-הסכמות, אבל הכול נעשה מתוך אהבה, שלום ורעות".