מחלוקת קרח ועדתו, כמדי שנה, יפה נדרשת [רש"י], וכדברי הרבי מליובאוויטש זי"ע, יש ללכת עם הפרשה. יכולה היא ללמד כל רוחש רעה המבקש להרבות מחלוקת בישראל, כיצד מתי מעט יכולים ליצור מחלוקת רבתי, וזאת בהתמלא מספר תנאים הכרחיים.
ראשית, עליהם להיות עשירים כקרח, או לגייס כספים מעמותות פרוגרס למיניהן. סביר שקרח עצמו השקיע לא מעט מהונו למטרתו הנכספת, יצירת מחלוקת רבתי עם ההנהגה של משה-רבנו כדי להביא להפלתה. לא קשר בין הון לשלטון לפנינו, אלא הון כאמצעי לקשור קשר נגד שלטון.
שנית, על מבקש המחלוקת לגייס תקשורת רעשנית. לשם כך שוכר הוא משרד יח"צ, יחסי ציבור, דוגמת 'דתן ואבירם - המרדה בע"מ', משרד שבעליו התמחו משכבר הימים, והינם בעלי חזקה במחלוקת ובהובלתה, ובגיוס כל מיני נדכאים, כאון בן פלט ונשיאי העדה למערכה, ובעזרתם למרות שלעדה כל טוב, מן, מים ואף ענני-כבוד למיזוג, להגנה וכמורה דרך, מסיטים הם את העדה מהטוב ומהיעוד הנשגב, הגעה לארץ-ישראל ועבודת ה' בה. השניים מצליחים להוביל כ'כוהני דת' [קפלן Kaplan בלועזית ו Capellanus בלטינית], להקים בית-מרי על ידי הבאת שומעי לקחם לעיוורון תודעתי, כדברי ה' לנביא יחזקאל, 'אֲשֶׁ֣ר עֵינַ֩יִם֩ לָהֶ֨ם לִרְא֜וֹת וְלֹ֣א רָא֗וּ, אׇזְנַ֨יִם לָהֶ֤ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ, כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽם' [יב,ב]. חברי העדה אינם למעשה עיוורים ואין הם כבדי שמיעה, אך אותם יחצנים מביאים אותם לראיה ולשמיעה סלקטיבית ומעוותת ומתוך כך למרידה בה'.
לא פלא שנרשמת הצלחה לדברי פיהם, קודם שתפצה האדמה היא את פיה, שהרי המרשם הפלילי של דתן ואבירם עשיר ו'מרשים ביותר' עם ותק של כארבעים שנות עשיה בהמרדה.
תחילה היה זה כשמשה היה עוד בבית פרעה והרג איש מצרי שהכה איש עברי. למחרת הוא יצא שוב לראות בשלום אחיו, וראה שני אנשים עברים ניצים [שמות ב, יג]. אומר רש"י במקום, שהיו אלו דתן ואבירם.
לאחר מכן, כאשר מורה הקב"ה למשה לשוב למצרים, נאמר לו 'כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ' [שמות ד, יט], אומרת על כך הגמרא בנדרים שאלו דתן ואבירם, ולא מתו ממש, אלא ירדו מנכסיהם, ועני כידוע חשוב כמת.
לאחר שגוזר פרעה על ישראל שיקוששו בעצמם תבן, כתוצאה מדרישת משה 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי', פוגשים אנשים את משה ואהרן ומאשימים אותם שהם רק החמירו את המצב. אומר רש"י שהיו אלו דתן ואבירם.
כשיורד המן, מצווה משה: 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', צריך לגמור לאכול את המן ביום בו הוא יורד. והיו אנשים שהמרו את פיו, ככתוב: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ, וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה' [שמות טז, יט-כ]. שוב אומר כאן רש"י, שהאנשים האלו היו דתן ואבירם. השניים ניסו לתפור תיק של חוסר אמינות למשה בנסותם להראות שלא כדברי משה, המן יורד גם בשבת, וממילא אין משה כשיר להנהגה.
אם לא די בכך, כאשר רדפו מצרים אחרי ישראל, והשיגו אותם חונים על יד הים, היו אנשים שהתלוננו וכעסו על משה שהוציא אותם ממצרים - ובמדרש שמות-רבה נאמר, שהיו אלו דתן ואבירם.
ורק בשבוע שעבר, בפרשת שלח, בחטא המרגלים, לא רוצה העם להיכנס לארץ, וכמה אנשים אף אומרים: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה [במדבר יד,ד], היינו, 'נמנה לנו מנהיג חדש - ונשובה מצרימה'. גם כאן, אומר המדרש, היו אלו דתן ואבירם.
למרות כל כישלונות העבר, דתן ואבירם ממשיכים לתפקד ומגייסים את ממורמרי העדה בפרשתנו, וממרידים אותם נגד משה בטענה שהוא משתרר על כל בני ישראל, למרות שהשלה אותם שהוא מביא אותם לארץ זבת חלב ודבש, ולא הביא. גם ניסיונו של משה-רבנו בענוותנותו הרבה ללכת לקראתם, משלא נענו לזימונם, לא הועיל למניעת המחלוקת.
לא בכדי אומר אורח-החיים הקדוש, עיקר מעשה עדת קרח היה בגלל דתן ואבירם, והתורה מזכירה את שמם, כיון שהם היו הסיבה למחלוקת. ידעו הם תדיר מהו הגימיק התקשורתי והפסיכולוגי, שיכול לסחוף ולגייס את הממורמרים שבעם, את הערב רב, הגם שהסיבות לתסכול וחוסר שביעות הרצון, היו שונות וללא כל קשר. מרירות-הנפש הייתה למכנה משותף, בצרוף טענה לוגית משותפת - 'הרי כולכם קדושים, כל העדה, אחד אחד, ללא הבדל מגדרי, ולכן אין לנו צורך במשה כמנהיג, וביחד נצליח להפיל את ההנהגה'.
יסודה של 'מחלוקת' הינו פירוד בין גופים שונים, כגון אותה שאמר ר' חנינא בטעם מדוע לא נאמר ביום השני לבריאת העולם 'כי טוב'? - לפי שבו נבראה המחלוקת שנאמר 'וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹקים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם' [בראשית א,ו]. למד מכך רב טביומי, שאם מחלוקת שכל מטרתה תיקונו של עולם וישובו, לא נאמר בה 'כי טוב', מחלוקת שהיא לערבובו של עולם, על אחת כמה וכמה! [בראשית רבה ד,ו].
גם בסוגיה זו של מחלוקת נכון וראוי ללכת עם הפרשה, כי כאז כן בימינו לא פעם נשמעת אותה קריאה של קרח ועדתו - הרי 'כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה''. ובמקום קדושה כידוע היצר-הרע פועל ביתר שאת וביתר עוז. הביא על כך ידידי הרב משה לוונטהל בספרו, שלא בכדי מופיעה תקנה בתקנות מדינת מעהרין [מורביה], על כך שמוטלת על כל קהילה בישראל שיש בה לא פחות משלושים בעלי-בתים הנושאים בעול הציבור להחזיק ראב"ד [רב אב בית דין] ['שררה שהיא עבדות' עמ' 41].
אך אין צורך להרחיק עד מורביה. כאן בארץ-ישראל, בלא מעט קהילות קיים רצון הלכה למעשה לקיים קהילה ללא הנהגה רוחנית, ללא רב, כי הרי 'כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים'. כולנו חכמים, כולנו נבונים, ואם כן, מה מקום לרב שיתנשא מעלינו. זכורני שהוריי ע"ה עברו דירה, ונפשו של אמו"ר חפצה מבחינת חברה וגיל להתפלל בבית-כנסת מסוים, אך מששמע שמדי שנה עורכים בחירות על השאלה האם למנות רב לקהילה, ומכיוון שזמן רב לא נמצא רוב המבקש למנות רב, הדיר הוא את רגליו מאותו בית-כנסת.
לפי הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל זה בדיוק היה חטאו של קרח. קרח טען שכשם שבית מלא ספרים צריך להיות פטור ממזוזה, וטלית שכולה תכלת צריכה להיות פטורה מהטלת תכלת, מאותה סברה, כאשר כל העדה כולם קדושים, שהרי כולם היו נוכחים ושמעו בסיני את עשרת הדיברות. לכן, כל העדה ראויה לשמוע אף את שאר דיני התורה ישירות מפיו של הקב"ה, ללא תיווך של מנהיג כזה או אחר. ובלשונו: 'בזה כיחש קרח בחשיבות עניין הזיקה וההשתייכות שצריכות להיות בין רב לתלמיד', ואשר על כן, אין העדה צריכה להיות כפופה למשה רבנו. זה היה חטאו הגדול של קרח, כי המסורה היא עיקר גדול ביהדות. כל העדה אכן קדושים, אך הסיבה לכך שהקדושה יכולה לחול על כל האומה, היא בשל התמסרותו של משה-רבנו לבני עדת ישראל, שהכינם, לימדם, הנהיג אותם והתפלל בעדם. כאותה מזוזה וכאותו פתיל תכלת המכילים את הקדושה בבית ובבגד הציצית.
גישה זו, יש והיא נחלת קהילות הרחוקות מתורה, אך יש והיא נחלת קהילות של בני תורה, גם כאשר ישנם תלמידי-חכמים רבים ביניהם. לא בכדי אומר יהושע בן פרחיה במסכת אבות [ד,א] 'עשה לך רב'. וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה, שהסיבה היא מכיוון שהלימוד מעצמו טוב הוא, אבל לימודו מזולתו, יתקיים יותר בידו והוא אף הרבה יותר מבואר. זאת, אף אם היה האדם שנבחר להיות רב, כמוהו בחכמה, או למטה ממנו. המאירי , לפני כ 275 שנה, מוסיף שאפילו חכם שבחכמים, ראוי שישים לעצמו איזה רב, לאב ולראש. ואף על פי שאינו מוצא כמוהו, יעשה לו אדון למטה הימנו, כי האדם - אפילו חכם שבחכמים - אינו רואה בענייני עצמו מה שיראהו זולתו.
כשם שנכון הדבר לאדם הפרטי, נכון הוא לגבי הקהילה. ובימינו בהם כללי דמוקרטיה מקבלים חשיבות יתרה, אין הם יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רבנות שעל פיה יישק דבר, ככתוב: 'וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' [דברים יז,י]. מסיבות אלה בישובים לא מעטים של שומרי תורה ומצוות נעדר מקומו של הרב. נמצינו למדים שחטאו של קרח אינו רק נחלת העבר, לפני למעלה משלשת אלפים שנה, אלא גם מחלה מדבקת בת זמננו אנו הנגרמת משאיפת אווירה מזוהמת המועברת בנקל על ידי יצר הרע.
החפץ-חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, כותב ב'משנה-ברורה', שיכול אדם למחות גם במחאה כלפי חכם מרביץ-תורה, אך זאת, בתנאי הכרחי שרוצה הוא לקבל חכם אחר. אבל אם מוחה משום שאינו רוצה שיהיה רב, מרביץ-תורה, בקהל, פשיטא שאין במחאתו כלום. [או"ח נג, נג]. וכתב הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים, מגדולי המשיבים בדורו, שהיה רבה של העיר לומז'ה לפני כמאה עשרים וחמש שנה - שבני קהילה שיש להם רב, ובאו למנות רב נוסף, הואיל ועל פי רוב, מינוי רב נוסף מביא שיתהוו בעיר שני צדדים, [מחלוקת], טובת העיר היא שיהיה רב אחד בלבד לכולם, ולכן יכול אף המיעוט לכוף את הרוב שלא למנות רב נוסף. [שו"ת דברי מלכיאל, חלק ג,עג]
מאידך, המיעוט המבקש למנות רב כנגד דעת הרוב, יכול הוא לכפות זאת על הרוב, כמבואר בחושן-משפט [קסג,א] שכל הצרכים המוכרחים לעיר כופים בני העיר זה את זה לעשותם, ואפילו מועטים כופים את המרובים. והוסיף שם בסימן כ, שאף אם כל בני העיר הסכימו שלא למנות להם רב, בני עיירות אחרות כופים אותם.
ומעניין לעניין באותו עניין, האם מינוי רב על הציבור תלוי בתשלום לרב, זכורני שלפני שנים היינו אצל מו"ר הרב אברהם אלקנה כהנא-שפירא זצ"ל, ראש-ישיבת מרכז-הרב והרב-הראשי לישראל, כדי להזמינו להכנסת ספר-תורה בקהילתנו. שאל אותנו הרב, מיהו רב בית-הכנסת. ענינו את שענינו. או אז שאלנו 'האם אתם משלמים לו?'. ענינו שהרב עושה מלאכתו בהתנדבות.
או אז אמר לנו הרב ספק ברצינות ספק בהלצה: 'אם כך הוא לא רב בית-הכנסת'... אך כבר הדגיש אברבנאל בספרו נחלת-אבות [פרק ד משנה ה] שלקיחת שכר מותנית בשני תנאים, האחד, שייקח ההכרחי ולא יותר. והשני, והוא הכרחי מאוד לדעת אברבנאל, שלא יקבל כסף משום אדם פרטי, אלא מקופת הציבור. כי כאשר מקבל הוא מאדם פרטי, סביר שיצטרך להחניף לו. ואף אם יראה בו ערות דבר, לא יוכיח אותו ויהיה פסול אליו בדין... לכן, מוטב שיקבל מכללות הציבור, [מקופת הצבור] וכך נטייתו שווה כלפי כל היחידים.
ליראי ה' וחושבי שמו, מהווה אפוא פרשת קרח ועדתו, נורית אזהרה, עד כמה יש להיזהר מהמחלוקת. כידוע, אין רגע דל שבו השטן פוסק מלרקד ולהביא למחלוקת בין הבריות ובין בעל ואשתו. וככל שמדובר בדבר שבקדושה, עוצמות ריקודו עולות מדרגה. לכן קבעו חז"ל הנהגות וסייגים כיצד נכון וראוי להתרחק מהמחלוקת, בחינת 'ושמרתם את משמרתי'- משמרת למשמרתי.
לדוגמה, יש שכתבו שאחר שמינה הקהל שליח-ציבור והקדימו אדם אחר ועבר לפני התיבה, עובר אותו אדם על לאו של 'וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ' . ערוך-השולחן החמיר במנהגי תפילה וכתב להיזהר מאוד שלא לבוא לידי מחלוקת, ובלשונו: 'כל שיראת אלוקים בקרבו, יבטל דעתו אף כשנראה לו שעושים שלא כהוגן, כדי שלא לבוא לידי מחלוקת. כי שם, על פי רוב, מרקד השטן'. והוסיף, ש'מחלוקת בעבודת ה', חמורה משאר מחלוקת' [אורח-חיים תקפא,ו].
כשבנינו את שכונת 'אחוזת ברכפלד' במודיעין-עילית, עלינו, בין השאר, לקבל את ברכתו של האדמו"ר מנדבורנה, רבי יעקב ישכר בער רוזנבוים זי"ע, המכונה 'באר-יעקב'. הרבי שאל אותנו, כיצד זה שלא שומעים על שום מחלוקת אצלכם ב'אחוזת ברכפלד'. היה זה בשבוע שלפני שבת יתרו. השיבותי שלמדנו ממעמד מתן-תורה, שבמקום שאין 'מזרח' לריב עליו, אין מחלוקת. ישראל עמדו במעגל סביב הר-סיני, כך שלא היה 'מזרח', עד שרש"י מציין את הרגעים המיוחדים בהם העם היה באחדות מדהימה 'עם אחד בלב אחד'. גם אנו משתדלים שלכל קהילה יהיה בית-הכנסת משלה, וממילא אין סיבה למחלוקת.
ענה לנו הרבי, זה מה שאומרים חז"ל בסוף מסכת תענית [לא.], אמר עולא ביראה, אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן-עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, ואומר 'בַּיּוֹם הַהוּא' את דברי הנביא-ישעיהו 'הִנֵּה אֱלֹקינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ' [כה,ט]. למה עושה הקב"ה מחול, מעגל לצדיקים, כי במעגל כל הרוקדים מצויים במרחק אחיד מהמרכז, וכולם מצביעים לנקודה האמצעית ואומרים 'הנה אלוקינו זה'. כל מקום שכתוב 'זה', אראה לו באצבע [ספרי במדבר ח,ד]. מחול לצדיקים - מיהם הצדיקים הללו, שאל הרבי ומיד השיב: האדמו"רים... כל אחד בלבושו, אך למעשה כל אחד אומר בדיוק אותו דבר בניגון שלו כפי שאומר הצדיק שלצידו - 'הִנֵּה אֱלֹקינוּ זֶה, קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ'. אבל 'זה' הוסיף הרבי הצדיק, 'זה יקרה רק בעתיד לבוא', כלשון המימרא, 'עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים'... שנזכה.