כשקמנו השבוע סהרוריים לקול האזעקות, שחלקנו כבר הספיק לשכוח (מלבד תושבי הצפון הגיבורים שזהו לחם חוקם מדי יום ביומו...) הרהרתי לאחר כמה זמן על המשמעות המטפורית של ההשכמה שאנחנו עוברים, במובן הלאומי, מאז בוקרו המר והנמהר של שמחת תורה תשפ"ד.
על כך שחלקים בתוכנו היו שקועים בתרדמה תודעתית עמוקה שהקצנו ממנה למציאות קשה ומייסרת.
אבל ההשכמה הזאת הייתה, עם כל הכאב שבה, גם רגע מכונן של התפכחות. של הבנה בהירה מהי האמת ומהו השקר. מיהם מפיצי הפייק ומי ראה את האמת נכוחה. מהי המציאות ומהי המציאות המדומה. מיהם סוכני האמת ומיהם סוכני הרמייה והשקר, גם אם הם עוטפים את השקר בשלל דרכי הטעיה של אשליות מתוקות. עם ישראל הקיץ מחלום. וגם אם יש עוד כמה הזויים שמנסים לגרום לנו לחזור לתרדמה עמוקה, העם ברובו כבר לא קונה את השקר.
בריאיון של ד"ר גדי טאוב אצל דניאל דושי הוא נגע בנקודת ההתפכחות הזאת בדיוק, כמי שנולד בשמאל והיה בשמאל שנים רבות. לדבריו השמאל הישראלי, בהשפעת הליברליזם המערבי, לקה באופטימיזם קוסמופוליטי. תפיסה שגרמה לאשליה שלפיה העולם צועד קדימה לעבר שלום, גלובליזציה ושיתוף פעולה, והסכסוכים הם "מטרד זמני" שאפשר לפתור בעזרת כמה פשרות טריטוריאליות והסכמים (כמו הסכמי אוסלו או רעיון שתי המדינות).
לדבריו, האופטימיזם הזה התנפץ משום שהוא התעלם מהמציאות המזרח־תיכונית: "הציבור הוא ניצי... הוא לא מאמין בשלום". הוא מסביר שהתפיסה שלפיה המזרח התיכון יהפוך ל"מזרח התיכון חדש" הייתה אשליה של אליטה שמנותקת מהשטח, ואשר קריסתה הותירה את המדינה פגיעה מול ציר הרשע האיסלאמיסטי.
אשליות מתוקות
לעומת זאת, העמדה הימנית־שמרנית מוצגת בדברי טאוב כעמדה "פסימית" במובן החיובי והמפוכח שלה - ריאל־פוליטיק. לפי הגישה הזו, טבעם של האדם ושל מערכות בינלאומיות אינם משתנים בקלות, כוח והרתעה הם המטבעות העוברים לסוחר במזרח התיכון, והשלום אינו מצב טבעי אלא תוצאה של עוצמה צבאית חסרת פשרות.
"אנחנו קודם כול צריכים ממשלה ריאל־פוליטית עם מדינאות ברמה גבוהה... הציבור הוא ניצי... הוא לא רוצה את חלוקת הארץ".
נמצא אפוא שהאופטימיזם של השמאל היה אוטופי ותלוש מהמציאות, בעוד הריאליזם של הימין היה הדבר המפוכח וההגיוני ביותר. למעשה ראש הממשלה נתניהו הוא סוג של חומה בצורה שמזכירה כל הזמן את חשיבות העוצמה המדינית והביטחונית ולכן מונע מכולם לשקוע שוב באשליות השווא האופטימיסטיות המנותקות מהמציאות. ומכאן גם ההתנגדות העמוקה אליו ולציבור שהוא מייצג.
אבל כאן מגיע הטוויסט המרתק - דווקא האופטימיזם האשלייתי - הוא שמוביל בסופו של דבר לפסימיזם ולייאוש העמוק והנורא מכול; בעוד ריאליזם מפוכח מוביל בטווח הקצר לפסימיזם אבל הוא דווקא מוביל לאט ובטוח לאופטימיזם. איך זה עובד?
משה אמת ותורתו אמת
הגמרא (בבא בתרא עד, א) מספרת ארבעה־עשר סיפורים מופלאים על האמורא רבה בר בר חנה ומסעותיו בעולם. באחד מהסיפורים היא מתארת את המאורע הבא (מתורגם): "אמר לי [הסוחר הישמעאלי לרבה בר בר חנה]: בוא ואראה לך את בלועי עדת קרח. הלכתי עימו וראיתי שני בקעים בקרקע ויצא מהם עשן. לקח גיזת צמר, הרטיבה במים, נעץ אותה בראש הרומח שלו, והכניסה לתוך הבקע, וכאשר הוציאה, הייתה גיזת הצמר חרוכה. אמר לי: תאמר, מה אתה שומע? ושמעתי שהיו אומרים: משה ותורתו אמת והן [אנחנו] בדאין [שקרנים]. אמר לי: כל שלושים יום חוזר הגיהנם לכאן, כמו שמהפכין בשר בסיר, [כדי שיתבשל היטב]. ואומרים: משה אמת ותורתו אמת והן [אנחנו] בדאין".
מה מסתתר מאחורי הסיפור המופלא הזה?
בביאורו של הרב קוק זצ"ל לאגדה הזאת, הוא נוגע בנקודה חשובה ויסודית מאוד בהבנת הדרך שבה פועל העולם. על פי דבריו, התקוממותו של קרח לא נבעה ממניעים אגואיסטיים בלבד, אלא נעשתה דווקא בשם אידיאל גבוה מדי, אידיאל מוסרי לא ריאליסטי. קרח רצה להביא לעולם אורות עליונים מדי. הוא טען "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג) - כולם שווים, כולם במדרגה הגבוהה ביותר, ואין צורך בהדרגה, במעמדות או בצמצום של משה ואהרן.
הצמר הלבן הטבול במים, בדברי האגדה בגמרא, הוא סמל החסד העליון, הלא ריאליסטי, והוא נחרך באש, נהפך לדין גמור. במילים אחרות - כאשר מציבים אידיאל גבוה מדי, כשהוא נופל ונשבר הוא הופך לדין קשה והרסני. או כמו שנהוג לומר: לפעמים הטוב מאוד הוא האויב של הטוב... כאשר השאיפה היא לחיות על פי אידיאל גבוה שאיננו תואם את המציאות - הדבר מוביל להתרסקות ולכעס, לזעם ולתסכול. וזהו גם סוד עולם התוהו בקבלה שקדם לעולם התיקון, העולם שלנו. התוהו שואף גבוה אך דווקא לכן, כשהוא לא מגיע לגובה שאליו שאף, הוא נתקף בחרון אף מריר ומבקש להחריב את הכול.
וכפי שכתב פרופ' שלום רוזנברג ז"ל על דברי עדת קרח באגדה הזאת: "'משה אמת ותורתו אמת', כי מדת האמת, תפארת בלשון הקבלה, היא הסינתזה הנכונה בין חסד וגבורה. אנשי קורח 'בדאים', למרות רוממות האידיאלים שבפיהם: 'סוד הצמר הוא חסדים... ואסור להגביר החסדים ממקום יותר גבוה שאין העולם סובלו... כל חודש, עם סיבוב הירח, המאור הקטן בעל הענווה, מכריזים אנשי התוהו בעל כורחם 'משה אמת ותורתו אמת'. ענווה זאת פירושה לשים גבול לרומח של בלועי קורח..."
כי מי שמבקש לבלוע הכול מייד, המציאות תבלע אותו. ומי שמתקדם אל היעד בהלימה למציאות ולמגבלותיה, יוכל לממש את האידיאלים הגדולים בצורה שתואמת את המציאות באמת. "משה אמת ותורתו אמת".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר