האלימות, חסימות הכבישים, הפגיעה בשוטרים וההטרדות האישיות כלפי שופטים, נבחרי ציבור ואזרחים - הן תופעות פסולות.
איש אינו רשאי לקחת את שם התורה, את עולם הישיבות או את כאב המחלוקת הציבורית, ולהפוך אותם להצדקה למעשים המביאים לחילול השם ופוגעים בציבור כולו.
דווקא משום כך תמוהה מאוד בחירתו החוזרת של הרב דוד סתיו להפנות שוב ושוב את חצי הביקורת דווקא כלפי הציבור החרדי והנהגתו בצורה משתלחת ולשתוק או לכל הפחות לגנות גינוי רפה וחלש כשמדובר בציבור אחר.
אין חולק שיש צורך באמירה רבנית ברורה נגד אלימות. אבל השאלה היא מדוע, פעם אחר פעם, כאשר מתרחשים אירועים חמורים בשולי המחנה החרדי, הרב סתיו ממהר להפוך אותם לכתב אישום רחב נגד רבנים חרדים ונגד ציבור שלם.
האם יש בדרך זו מעשה נכון, צודק וראוי? האם כך ראוי לנהוג מי שמתיימר לקדם שלום במחוזותינו?
אפשר וצריך למתוח ביקורת מדויקת וסלקטיבית על גורמים קיצוניים בפלג הירושלמי ועל מי שבוחרים בדרך של התרסה, חסימות כבישים ועימותים עם שוטרים.
הם גורמים נזק לעולם התורה, פוגעים בשמו של הציבור החרדי ומרחיקים כל אפשרות לשיח רציני על סוגיית הגיוס משום שהאדם הפשוט אינו מבין שהחברה החרדית אינה חדגונית. אבל שכך יעשה רב בישראל?? תמהני.
באותה מידה יש לומר ביושר: הפלג הירושלמי הוא חלק קטן מן הציבור החרדי. הוא אינו מייצג את כלל לומדי התורה, את כלל הרבנים החרדים ואת מאות אלפי החרדים שחיים את חייהם בשקט ובאחריות.
לאדם בוגר ונבון הנקודה הזו ברורה.
כשם ש"אחים לנשק" אינם מייצגים את כלל הציבור הכללי בישראל, וכשם שקבוצות קיצון משמאל או מימין אינן מייצגות ציבור שלם, כך גם קבוצות קיצוניות בציבור החרדי אינן יכולות לשמש כלי נוח להכתמת ציבור שלם.
מי שמבקש אחריות ציבורית אמיתית נדרש להבחין בין ביקורת מוצדקת וספציפית על מעשים פסולים לבין הכללה מסוכנת שמעמיקה שנאה.
כאן בדיוק המקום לומר לרב סתיו באופן ברור ומלב מדמם וכואב: קשוט עצמך תחילה!
לפני שמטיפים שוב ושוב לרבנים החרדים כיצד עליהם לדבר אל הציבור שלהם, ראוי שגם מנהיגים בציונות הדתית ובמחנה הכללי ישאלו את עצמם האם דבריהם מקרבים או מרחיקים.
האם הם מרגיעים את הרוחות או מוסיפים דלק למדורה.
האם הם מבקשים תיקון, או שמא מצטרפים למקהלת ההאשמות הקבועה נגד החרדים.
ובעיקר, מדוע הגינוי הינו כה מכליל וזועם כלפי ציבור אחד, וכלפי אחרים רפה וחסר כל משמעות ציבורית.
החברה הישראלית נמצאת כיום על סף קרע היסטורי סביב שאלת הגיוס, הזהות היהודית, השוויון בנטל ומקומו של עולם התורה במדינה.
אלו שאלות כבדות, כואבות וטעונות. דווקא בשעה כזו נדרשת מנהיגות זהירה, אחראית ומאחדת.
קל מאוד להצביע על החרדים כבעיה הלאומית המרכזית. קל מאוד לזכות במחיאות כפיים מצד מי שממילא רואים בציבור החרדי נטל או אויב. ולא משנה עד כמה יוכיחו שהם בסדר.
קשה הרבה יותר להושיט יד, לדבר בכבוד, להכיר בכאב של הצד השני ולחפש נתיב של הידברות ופשרה.
בשנים האחרונות נוצרה בישראל אווירה שבה מי שמעז לקרוא להבנה, לפשרה ולכבוד כלפי הציבור החרדי מסתכן בביקורת חריפה ואף בפגיעה במעמדו הציבורי.
דווקא משום כך נדרשת היום גבורה ציבורית.
גבורה לומר שגם כאשר יש מחלוקת עמוקה, אסור להפוך ציבור שלם לאויב.
גבורה לגנות אלימות באופן נכון ומדויק בלי להסית נגד מחנה שלם. גבורה להבחין בין שוליים קיצוניים לבין ציבור רחב, מורכב ואחראי.
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שהחורבנות הגדולים לא באו רק מבחוץ. הם צמחו גם מבפנים, משנאת אחים, מהכללות, מחוסר היכולת לראות את האדם שמולנו גם כשהוא חולק עלינו.
מי שבאמת חרד לעתידה של מדינת ישראל צריך לגנות כל גילוי של אלימות וקיצוניות בצורה שווה וללא משוא פנים. ובאותה נשימה עליו להפסיק את מסע ההאשמה הקולקטיבי נגד הציבור החרדי.
זו אינה מנהיגות. זו אינה אחריות. וזו בוודאי אינה הדרך לקרב את עם ישראל זה לזה.
הכותב הוא אביו של סרן אורי מרדכי שני הי"ד