בשעה טובה, הממשלה הנוכחית הכירה במאחזים הוותיקים והסדירה את מעמדם כיישובים. לצד זאת, היא גם קידמה הקמת יישובים חדשים יש מאין. זוהי בשורה חשובה, לא רק במישור ההתיישבותי, אלא גם במישור האסטרטגי הרחב של תפיסת השטח, עיצוב המרחב וחיזוק האחיזה הישראלית בו.
חשיבות מיוחדת יש להכרה בשכונות שהוקמו בעשורים האחרונים כחלק מיישובי אם, ולמתן עצמאות מוניציפלית ורשמית לנוכחותן בשטח. גם אם בראשית הדרך הן הוקמו כשכונות, וכך גם הוכרו בפועל, הרי שבשלב הנוכחי מתן עצמאות הוא צעד חשוב ומהותי לטובת המשך התפתחותן, התבססותן והיכולת שלהן לפרוץ קדימה.
עם זאת, המעבר משכונה ליישוב עצמאי צריך להיעשות בצורה מושכלת, אחראית והוגנת. אין מדובר במהלך של ניתוק עוין מיישוב האם, אלא במהלך של הבשלה טבעית לאחר שנים ארוכות של מציאות מורכבת. לכן נכון להגיע לנוסחאות חלוקה הגיוניות של משאב הקרקע, הנכסים, התשתיות, מקורות ההכנסה, שטחי הציבור, מוסדות החינוך והקהילה, וכן מנגנוני העזרה ההדדית בין יישוב האם לבין היישוב החדש. חלוקה נכונה אינה צריכה לפגוע ביישוב האם, אך גם אינה יכולה לחנוק את היישוב שהכרתו חודשה או הוסדרה לאחר שנים של מאבק.
המבחן המרכזי הוא יצירת איזון נכון, כזה שמאפשר ליישוב האם להמשיך להתפתח, לשמור על חוסנו הקהילתי והכלכלי, ולהמשיך למלא את תפקידו האזורי, ובמקביל מאפשר ליישוב החדש לבנות קהילה עצמאית, לפתח מוסדות, לתכנן קדימה, לקלוט משפחות חדשות ולבסס אופק תכנוני והתיישבותי אמיתי. אין מקום לנוסחאות שמייצרות תלות מתמשכת, שליטה עודפת או חסימה מלאכותית של ההתפתחות.
יישובי אם שימשיכו להתעקש על שליטה בשכונות הללו, בעיקר מתוך רצון לשמר לעצמם תמורות נדל"ניות או שליטה בקרקע שכעת הוסדרה, מציבים דרישה שנראית במידה רבה קטנונית ואינה רואה את צורכי השטח וההתיישבות במלואם. לאחר כעשרים שנות מורכבות, התמודדות עם בג"צים, הקפאת בנייה, ייבוש תכנוני ומאבקים קהילתיים, נכון לאפשר לשכונות הללו להפוך ליישובים עצמאיים בעלי אופק ברור.
ברוב המקרים, ההתמודדות היומיומית הייתה מנת חלקם של התושבים עצמם. הם נשאו בנטל הקהילתי, הביטחוני, התכנוני והציבורי, לעיתים ללא מעורבות משמעותית של יישוב האם. לכן, דווקא כעת, לאחר ההסדרה, נכון לתת להם את מרחב הצמיחה הדרוש לבניית קהילה עצמאית, לחיזוק מוסדות פנימיים, להרחבת הבנייה ולהעמקת האחיזה במקום.
הדרך הנכונה אינה מלחמה פנימית על נכסים או על יוקרה מוניציפלית, אלא הסדרה בוגרת של יחסי הגומלין. יישוב האם והשכונה שהפכה ליישוב צריכים לראות זה בזה שותפים אזוריים ולא יריבים. יש להגדיר באופן ברור מה נשאר משותף, מה עובר ליישוב החדש, כיצד מחולקות זכויות עתידיות, מי נושא באילו התחייבויות, ואילו מנגנוני סיוע ושיתוף פעולה ממשיכים להתקיים גם לאחר העצמאות הרשמית.
ייתכן שבעוד עשור או יותר, לאחר תקופת התבססות טבעית, נכון יהיה לבחון מחדש איחודים מוניציפליים או מסגרות אזוריות משותפות. אבל בעת הזו, לאחר שנים ארוכות של מאבק, ייבוש והמתנה, הצורך המרכזי הוא לאפשר ליישובים החדשים לעמוד על רגליהם, להתפתח, להתקבע ולהפוך לעובדה יציבה, חיה ומתפקדת במרחב.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.