לורד קרינגטון שימש כשר החוץ של בריטניה תחת שרביטה של "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר בין השנים 1979 עד 1982.
הוא התפטר מתפקידו באפריל 1982 בעקבות המלחמה על איי פולקלנד, או איי מלווינס, אליבא דארגנטינה. הוא נטל אחריות אישית על המחדל הדיפלומטי במשרד החוץ שהביא למלחמה. קרינגטון ראה את עצמו ואת משרד החוץ כאשמים בכך שכשלו לחזות את תעוזתה של ארגנטינה ואת "ההשפלה המדינית" של בריטניה. כפי שקבעו מבחרם של חוקרים, היה לורד קרינגטון "הקורבן הראשון של המלחמה".
כאשר פלשה ארגנטינה לאיים ביום 2 באפריל 1982, היה הוד לורדיותו בביקור דיפלומטי בישראל. הוא שב ל-Whitehall ולאחר זמן קצר התפטר. בספרו האוטוביוגרפי Reflects on Things Past קבע כי לבריטניה לא הייתה ברירה בשל מתקפת הצבא הארגנטינאי, שגם כבש את האי וגם השפיל את אנגליה.
לורד קרינגטון אינו זכור כאחד מאוהדי ישראל. כך למשל, בביקורו הראשון של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל באנגליה אצל מרגרט תאצ'ר בדצמבר 1977, ישבה המשלחת הישראלית ברחוב דאונינג ומולה ישבה המשלחת הבריטית. לצידה של ראש הממשלה ישב שר החוץ, שנכנס לדבריו של מנחם בגין מבחרם של פעמים [לורד קרינגטון לא סבל את מנחם בגין, וההרגשה הייתה מאוד הדדית]. בגין ביקש, בציניות, את עזרתה של תאצ'ר להפסיק את התערבות הוד לורדיותו [ובעצם, ביקש ממנו לשתוק] כשהוא, ראש ממשלת ישראל, מדבר. קרינגטון תמך בשיחות ישירות עם אש"ף, והיה שותף להחלטת מנהיגות השוק האירופי המשותף להכיר בזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים עוד ב-1980.
אך חשוב מכל, הוא חשב שמבצע שלום הגליל, שפרץ ביום 6 ביוני 1982, אינו ראוי. שתי דעות הפוכות, ובשל אירועים שאירעו ממש בחפיפה. באפריל 1982 אנגליה הושפלה, ולכן פלישתה ראויה; ביוני 1982 ישראל שתתה דם, אבל פלישתה אינה ראויה. דו-פרצופיות? אכן כי כן. ואין חדש תחת השמש אצל הממלכה המאוחדת.
לא מזמן חוקקה ישראל את חוק עונש מוות למחבלים, התשפ"ו-2026. בהצהרה משותפת עם שרי החוץ של גרמניה, צרפת ואיטליה מיום 28 במרץ 2026, גינתה שרת הפנים הבריטית Yvette Cooper את הצעת החוק, והביעה יחד עם חבריה את דעתה כי הצעת החוק "מנוגדת לערכי היסוד של מדינות אירופה", וכי היא "בעייתית מבחינת דמוקרטיה, זכויות אדם והמשפט". כלי התקשורת בבריטניה ראו אף הם בשלילה, אם לדבר בלשון המעטה, את חקיקת החוק.
אלא מאי, הבריטים מקיימים את האמרה "נאה דורש אבל אינו נאה מקיים".
ומעשה שהיה כך היה. פליט סודני שמצא מקלט בבלפסט, שהתפרסמה במשך שנים רבות כחלון הראווה של מלחמות האזרחים באירופה, ניסה לרצוח ביום 8 ביוני אזרח אירי לבן בדקירות סכין. הוא אמנם כשל במזימתו, אך הקורבן נפצע ואף איבד אחת מעיניו. סימפוניית הכעס החלה בהצהרה של מפלגת Restore, מפלגה ימנית קיצונית שצוברת תאוצה באירלנד.
זו הצהירה: "ממשלה בראשות Restore תדון למוות בריונים מהעולם השלישי". והגם שלעת הזאת Restore היא מפלגה קטנה, מעיד ה-Economist, החשוב בשבועוני בריטניה, כי יושבי האגף הימני במפלגה השמרנית נוטים לגישה דומה. וכפי שציין בעל הטור בעיתון, הנושא שהיה פעם "טאבו" הפך ל-“Major national debate". הגישות "הקיצוניות" הללו זכו לאחרונה לתהודה נוספת ברדיו 4 וב-BBC. יש המביעים בציבור את הדרישה לעונש סביבתי. "הגלו את כולם", כך ב-GB News, ודרישת Restore ש"מיליונים חייבים ללכת" נשמעת חדשות לבקרים. בעוד שבעבר כלי התקשורת באנגליה לא העזו להשמיע רעיונות דומים, הגיח אותו סודני ושבר את כללי המשחק.
אז, מבחר שבועות לאחר גינויה של ישראל בשל חקיקת עונש מוות למחבלים, באה "שומרת שערי משכן ההגינות הדיפלומטית" נסערת ומשמיעה קולות מגונים לא פחות. מדיניות אחת כלפי ישראל, ובאותה עת מדיניות הפוכה כלפי בריטניה. כך ב-1982, כך ב-2026. וההיפוקריטיות? מה יהא עליה?