בשבת הקרובה, פרשת קרח, ילמד הציבור את הפרק הרביעי במסכת אבות. דבריו של רבי צדוק במשנה ד' מהדהדים בעוצמה כואבת במיוחד, על רקע העברתו של חוק יסוד לימוד התורה בכנסת וכך נאמר: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם".
ידוע לכל כי הרמב"ם בפירושו למשניות נוהג לקצר בפירושו. אולם דווקא על משנה זו, הרמב"ם מאריך ומתבטא בחריפות יוצאת דופן כנגד מי שהופך את התורה לכלי ומקור לפרנסה. די אם נצטט את תחילת דבריו כדי להבין את עוצמת התקיפות והזעזוע שלו:
"דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה. ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה, שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום..."
התורה אינה זקוקה לחוק
התורה הקדושה אינה זקוקה לחוק בשר ודם כדי שיבינו את חשיבותה בעולם; מצווים ועומדים אנו עליה עוד ממעמד הר סיני. זאת ועוד: מדינת ישראל מאז ומעולם תמכה בלימוד תורה במתן תקציבים ומעולם לא הייתה פריחה כמו היום בעולם הישיבות. תרומתה של המדינה לעולם הישיבות הוא גדול מתוך הבנה כי לימוד התורה הוא ערך יסודי וקיומי לעמנו. דווקא משום כך, ברור לכל עין כי מטרתו של החוק הנוכחי אינה הרמת קרן התורה, אלא עקיפת פסיקת בג"ץ והנצחת ההשתמטות של העולם החרדי מחובת השירות הצבאי.
אמנם חברי הכנסת של הציונות הדתית הצביעו בעד החוק רק לאחר שהתנו זאת בהסרת השורה המקוממת: "...ולעניין זכויותיהם וחובותיהם יראו במי שיקבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי". ועדיין, גם ללא שורה זו, החוק הזה נותר מביש. הוא מסב נזק אדיר למעמדה של התורה ועלול, חלילה, להרחיק ציבורים גדולים מעולמם של בתי המדרש.
מהו הקו האדום שלנו?
במהלך השנה האחרונה חזינו בשיאים חדשים של עזות מצח בניסיונות לפטור מגזר שלם מלשאת בנטל השירות, מלהיות שותפים תחת האלונקה הנושאת את קיומנו הביטחוני. ככל שחולפים הימים, עוצמת הגיבוי והתמיכה במשתמטים רק הולכת ומתעצמת. וכאן חייבת להישאל השאלה הנוקבת: מהו הקו האדום שלנו כציבור, ובעולם הפוליטי בפרט?
חוק היסוד הנוכחי פוגע בליבת התפיסה החוקתית והרעיונית של הציונות הדתית. הניחו לרגע לרצונם של החרדים - האם יעלה על הדעת שאנו נסכים להגדרה לפיה "לומדי תורה" הם אך ורק אלו היושבים בישיבות החרדיות? הרי ממה נפשך, החוק אינו מתייחס כלל לישיבות הגבוהות, לישיבות ההסדר, למכינות הקדם-צבאיות ולבתי המדרש של הציבור הדתי-לאומי.
אנחנו, ברוך ה', איננו זקוקים לחוק שיכיר בלימוד התורה שלנו, משום שאנו נושאים בנטל בגאווה ומשלבים ספרא וסייפא. אך בעצם מתן יד לחוק זה, אנו שותפים להגדרה מעוותת המנכסת את כתר התורה למגזר אחד בלבד.
ידידים קרובים הסבירו לי שזו "פוליטיקה" - שכדי לחוקק חוקים החשובים לנו, עלינו להתפשר ולוותר בנושאים אחרים. אני מבין את הנחת העבודה הפרגמטית הזו, אך שואל בלב שותת: האם מותר לנו להפקיר את עולם הערכים הייחודי שבנינו בעמל דורות? האם שיקולים פוליטיים, גם אם הם נחוצים כשלעצמם, מצדיקים לעוות את התורה עבורם?
ספינת הדגל בסכנת טשטוש
כתלמיד בישיבת "נתיב מאיר", התחנכתי על ידי רמי"ם ירושלמים, שחלקם היו חרדים באורחות חייהם. באותם ימים ניסו לעיתים להסביר לנו ש"תורה אמיתית" לומדים רק בישיבות מסוימות. מאז חלפו שנים רבות וזכינו לתנופה אדירה וחסרת תקדים: עשרות ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר, מכינות ובתי מדרש לנשים. הקמנו עולם תורני מפואר, משגשג וחי, שחרט על דגלו שותפות מלאה ועמוקה בנטל העם והארץ.
זוהי ספינת הדגל שלנו! זהו ייחודנו התורני והרוחני, ואסור לנו לוותר עליו. אסור לנו לאבד את עמוד השדרה הדתי שלנו - למעננו, למען ילדינו ולמען תלמידינו. גידלנו כאן תלמידי חכמים עצומים עם מבט רחב, וצבע ייחודי שמחובר לחיים. לא ייתכן שנמוסס את הצבע הזה לטובת עסקאות פוליטיות. הנזק הרוחני והדתי לעולם הישיבות שלנו עלול להיות גדול , ולהוביל למשבר אמון עמוק בתוך הקהילות שלנו.
לתחושתי, כבר שילמנו מחירים כבדים מדי על פשרות ועסקאות פוליטיות, שבעטיין הפקרנו את זירת ההשפעה הדתית במדינה. ויתרנו על הממסד הרבני בערים, ובשקט, מאחורי הקלעים, תנועת ש"ס שולטת במוקדי הכוח הדתיים. כתוצאה מכך, חלקים נרחבים בציבור שלנו הפנו עורף לרבנות הראשית ואיבדו את האמון בממסד הדתי בכללותו.
להשיב את עמוד האש
את הנעשה בלילה ההוא בכנסת לא ניתן להשיב, וההצבעה כבר מאחורינו. אך מכאן ואילך - חובה עלינו לפעול כדי למשוך את החוק הזה בחזרה.
העולם התורני שלנו צריך להיות עמוד האש המוביל את החברה הישראלית כולה. זהו עולם שמקדש שם שמיים מתוך מעורבות חברתית, אחריות לאומית ושותפות גורל, ומביא לידי ביטוי מזוקק את משנתה של הציונות הדתית.
לחברי הכנסת שלנו אנו אומרים: נכון, לפוליטיקה יש כללי משחק, ורק דרכם משיגים הישגים. אך לעולם - לעולם - לא במחיר ויתור על ערכי הליבה המגדירים אותנו. אם נתפשר כאן, נאבד את התוקף החינוכי בפני תלמידינו, ואת היכולת להשפיע ולרומם את החברה הישראלית.
בן תורה אמיתי צריך לדעת שלא "מגיע לו" דבר; המדינה תומכת ומסייעת לו ללמוד מתוך הוקרה על היותו נושא בנטל הרוחני והפיזי כאחד. אולם מי שאינו משרת ואינו שותף לחובות, אסור לו לקבל תגמול מהמדינה בשל לימודו. זהו עיוות מוסרי, זוהי פגיעה בתורה עצמה - ולנו אסור, בשום אופן, להיות שותפים לכך.