בכל השבועות האחרונים, בכל מקום בארץ בו אני נמצאת, ובכל תחום בו אני עוסקת - ליבי בגבול הצפון, ומחשבותי נודדות לזרעית ולשתולה, לאדמית ולחניתה, לאביבים ולדובב, למשגב עם ולמנרה - לכל אותם ישובי גבול הצפון שלנו, שחווים אזעקות יומיומיות, שנושאים עיניהם לשמים לחפש רחפנים, וששואלים את עצמם (וגם אותי, בטלפונים ובהודעות כתובות): צה"ל ממשיך? או, חלילה, יוצא?
תושבי גבול הצפון יודעים היטב מה צה"ל עושה מעבר לגבול, ואיזה איום קיומי הוא מסיר מעליהם יום-יום ושעה-שעה. לאורך שנים רבות הם היו אלה שזעקו והתריעו על המתרחש בצד השני: על חפירת המנהרות, על עמדות התצפית, על הכספים האיראניים שזורמים ללא הפסקה לכפרים, משנים את פניהם והופכים אותם למוצבי-טרור, על היקפי הענק של כח חיזבאללה שהולך ונבנה למול עיניהם המשתאות. 17 שנים הם זעקו והתריעו, אבל היו אלה 17 שנים של שקט, והשקט היה נוח כל כך, שאף אחד לא רצה לשמוע את רעשי החפירות, להישיר מבט אל המציאות, ולומר את האמת: מדובר ב"שקט, מתחמשים".
עכשיו מתגלה האמת הנוראה הזו, במלוא מסוכנתה: קילומטר אחר קילומטר היא נחשפת במימדי-הענק שלה: מנהרות בעומק של עשרות מטרים ובאורך של קילומטרים, אמצעי לחימה לאלפיהם, תכניות פשיטה שלא מביישות את השביעי באוקטובר, בתים בעלי חזות תמימה שאינם אלא מוצבים לכל דבר. קילומטר אחר קילומטר עוברים חיילינו המסורים ומשמידים את מכונת ההשמדה שנבנתה עבורנו בדרום לבנון בחסות אותו השקט, ותחת עינם העצומה של מי שהיו מופקדים על מניעת הטרור בגבולנו: יוניפי"ל וצבא לבנון.
החלטת מועצת הבטחון 1701 שהתקבלה בתום מלחמת לבנון השניה הפקידה, ולמעשה הפקירה את בטחוננו בידי חיל-או"ם קיקיוני בשם יוניפיל, ובידי צבא לבנון, ששליש מחייליו בני העדה השיעית. בחסות 2 הכוחות הקיקיוניים הללו, ובהעלמת-עין גלויה-לעין שלהם, נבנתה בלבנון בכלל, ובדרום לבנון בפרט, מכונת השמדה אדירה נגדנו, רוב הזמן ללא יריה או התגרות אחת. שקט, מתחמשים - היתה ההנחיה לכוחות חיזבאללה. ואנחנו - כבולים לאותה החלטה אומללה, לא פעלנו להסיר את האיום ההולך ומתעצם על גבולנו.
בחסדי ה' עלינו, טבח "השביעי באוקטובר" לא התבצע בגבול הצפון. אין זה אלא נס עצום, גם לתושבי הגבול, וגם למדינת ישראל כולה. אבל תשתיות הטרור שנבנו כהכנה לטבח הזה - נותרו קיימות מעבר לגבול, מחכות ליום פקודה. צה"ל חשף והשמיד את חלקן במסגרת מבצע "מגן צפון" בסתיו תשפ"ה, אבל נאלץ לצאת מהשטח בשל נסיבות מדיניות, כשחלק עצום מתשתיות הטרור בדרום לבנון עדין לא הושמד, והמוטיווציה של חיזבאללה לשיקום ולהמשך העצמה - נותרה בעינה.
מתווה הפסקת האש שהוסכם אז, כלל - לראשונה מאז 2006 - הסכמה שצה"ל רשאי להמשיך ולהשמיד כל איום מתהווה מעבר לגבול, ואכן צה"ל ושאר גופי הבטחון שלנו השקיעו מאמץ עצום בפעילות הסיכול הזו. אבל ככל שהזמן חלף הלכה והתבהרה התמונה: אי אפשר לסכל טרור רק מבחוץ, מהצד השני של הגבול. ואי אפשר לעשות זאת כשהמשימה הראשית של פירוק החיזבאללה מנשקו מוטלת על... אותו צבא לבנון שכבר ידוע גם כחסר-יכולת וגם כחסר-מוטיווציה לפעול מול ארגו הטרור הזה. היום ברור לכולם: מתווה לבנון - נכשל! ואסור לחזור אליו.
זו הסיבה בגללה אנחנו פועלים היום בתוך השטח, בכחות עצמנו בלבד, להשמדת מכונת ההשמדה שנבנתה נגדנו. פועלים בכוחות גדולים, ללא מגבלות, ובהישגים אדירים: צה"ל שולט היום ביותר מ 600 אלף קילומטר מדרום לבנון, כשכל השטח הזה ריק כמעט לחלוטין מאוכלוסיה (למעט האוכלוסיה הנוצרית), וצעד-צעד נחשפים ומושמדים בו כל המבנים המסוכנים, כל המנהרות והבונקרים התת-קרקעיים, כל מצבורי הנשק והטילים, וכמובן אלפי מחבלים. אנו הולכים ומייצרים דרום לבנון אחרת לחלוטין, נקיה מטרור לפחות עד הליטאני, והכל בכוחות עצמנו ובלי לסמוך על אף גורם זר.
ההישגים האלה בדרום לבנון חייבים להישמר. אסור לוותר עליהם, ולכן אסור גם לסגת מהשטח הזה, החיוני לבטחוננו, או להתפתות שוב לשמור על הבטחון שם לפי אותו מתווה שכבר נכשל. האזור הסמוך לגבולנו חייב להישאר אך ורק באחריות צה"ל, שום "כחות בטחון" עוצמי-עיניים לא יפקחו על המתרחש בו, רק אנחנו. לא נחזור שוב לאיוולת ולהפקרה של החלטה 1701, ולא נאפשר עוד התבססות טרור בגבולנו.
"את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח, כי היקריבום לפני-ה' ויקדשו, ויהיו לאות לבני ישראל" - "ויהיו לאות - לזכרון. שיאמרו: אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה, ונשרפו". אין טוב ממראה עיניים - מלמד אותנו רש"י בפירושו לפסוק הזה. אף אנו אין לנו טוב ממראה עינינו: בכל יום ויום מתגלים לנגד עינינו היקפי הענק של תשתיות הטרור שהוקמו בדרום לבנון במטרה אחת בלבד: להשמיד אותנו. בכל יום ויום אנו מתבוננים בעיניים משתאות בעוד ועוד אותות, סימנים ברורים וזועקים, המבהירים לנו למה אסור לנו לנטוש שוב את האזור הזה.
"אל תעצרו, ואל תוותרו, זכרו שאנחנו סומכים עליכם, תבטיחו לנו" - ביקש ממני השבוע דודו יערי, אביו של סמל אוהד הי"ד, כשהגעתי לנחם אותו ואת משפחתו אצילת הנפש. הבטחתי.
ועוד ביקשה ממני משפחת יערי האצילה לפרסם לפני כניסת השבת את בקשתם: בערב השבת הקרובה, ממש עכשיו - להגביר את האור והחסד לעילוי נשמת אוהד הי"ד: להדליק נר שבת נוסף בכל בית, ולקבל על עצמנו מעשה טוב אחד, ממש בכניסת השבת, ולהיכנס לשבת קודש בהתרוממות רוח, להוסיף אור וחסד לעולם מתוך אהבה גדולה לאוהד הי"ד.