סערת השירות הקרבי לבנות מסרבת לרדת מהכותרות ומהווה עוד זירת קרב, אחת מיני רבות, של הדיון הציבורי בישראל.
ההתלקחות הנוכחית ניצתה סביב אישורו של בג"ץ להודעת רשויות הצבא כי הוא מתכנן את שילובן של הנשים בחיל השריון כטנקיסטיות לכל דבר ועניין וזאת לאחר שילובן בחילות התותחנים, הרגלים (בגדודים מעורבים) ומודיעין השדה וכמובן גולת הכותרת כקצינות לוחמות בתפקידי צוות אוויר ובחיל הים.
לכאורה צה"ל עושה זאת כמהלך טכני של איוש תפקידים לנוכח החוסר בלוחמים במערכי צה"ל השונים אך לכולם ברור כי לא מדובר אך ורק בכך וכי מדובר במהלך חברתי בעל משמעות אדירה על דמותו של צה"ל ושל החברה הישראלית כולה. על "ערס לידתו" של התהליך, כבר מאז בג"ץ אליס מילר אי שם באמצע שנות ה90 ועד ימינו, עומדות תנועות פוליטיות וחברתיות אדירות השפעה וכוח.
מאידך גורמים דתיים, בעיקר מקרב האגף השמרני של הציונות הדתית, הכריזו מלחמה רבתי על מהלך זה בכל הכלים העומדים לרשותם. טענות הצדדים מוכרות וידועות - ה "מחנה הליברלי" מעלה על נס את ערכי השוויון והמימוש העצמי ומנופף בהצלחתם של נשים במילוי תפקידים קרביים במגוון יחידות. טענות אלה מיוח"צנות היטב על ידי מרבית התקשורת הישראלית בכל המדיות האפשריות ונתמכות באופן מלא בידי מערכת המשפט.
לעומת זאת "המחנה השמרני" לא טומן ידו בצלחת ומעלה מגוון רחב של טענות ערכיות שאותן ניתן לסכם בשתים מרכזיות - ראשית, שמהלך שילוב הבנות בתפקידים קרביים מחליש באופן אקטיבי את הכוח הלוחם של צה"ל ושנית, שמהלך זה גורם להכשלת החיילים הדתיים בתחום הצניעות והאישות או כפי שסוגיה זו מכונה בצה"ל "השילוב הראוי".
כאמור, צה"ל הרשמי משתדל, ככל הניתן, להתרחק מהדיון הציבורי הער והחריף בסוגיה והוא מעדיף להתגדר בטיעון הטכני של הצורך בהגדלת הסד"כ של הלוחמים. בכל פורום אפשרי חוזרים מפקדי צה"ל אשר נדרשים לסוגיה וחוזרים על בעיית החוסר הקריטי בלוחמים ועל כך שפתיחת התפקידים הקרביים לבנות מהווה בשלב זה הפתרון היחידי הזמין לבעיה זו בהיעדר מקור מתגייסים משמעותי אחר להגדלת הכוח הלוחם של צה"ל.
על מנת לעטוף את הטיעון הטכני ב"נייר צלופן" נוצץ שישכנע את הציבור המתלבט בכך שמדובר אך ורק בטיעון טכני ושמהלך זה הוא נכון וראוי, מנהל צה"ל כבר מס' שנים לא מבוטל סדרת מחקרי הערכה (פיילוט) שנועדו, כך לפי דובר צה"ל, לבחון את המהלך הן בהיבט האישי של החיילות המיועדות לתפקידי לוחמה והן ברמה המערכתית באשר ליכולתן של הלוחמות להשתלב ביחידות ולהוות כוח לוחם פעיל ומכשר לתפקידו. ממצאי המחקרים כפי שפורסמו בתקשורת הישראלית מציגים תמונה לא ברורה.
מצד אחד מביאים נתונים המהללים את יכולתן של הבנות לעמוד באופן שוויוני במטלות ובעומס הפיזי והנפשי ומאידך מציגים לעין כל סרטון שכולו כשלון של אותה יכולת, מחד טוענים לזיוף נתונים ומאידך טוענים להנמכת הרף. בתחנה אחת עולה לשידור מפקד ההכשרה וטוען כי החיילות שהוא הכשיר הוסמכו בדין ולאחר שעמדו בכל המבחנים הנדרשים ובתחנה אחרת עולה לשידור מדריכת שריון במיל. ומסבירה כי למרות ההכשרה וההסמכה אין דרך שזה יעבוד בשדה הקרב... הסערה ממאנת לדעוך והאזרח התמים מתקשה להבין את העובדות.
כאיש מחקר חברתי וכמומחה למתודולוגיה מחקרית אני מנסה כבר מזה זמן לא מבוטל לגבש לעצמי עמדה מקצועית לא אידיאולוגית על תהליך זה. כידוע, בבסיסו של כל מחקר נצבת "השאלה". ללא שאלה מדויקת אשר תהווה המצפן של המחקר, יתקשה החוקר לענות על הצורך שהוגדר וסביר שתוצאות המחקר יתנו תשובה לסוגיה הלא נכונה... בתהליך של "הנדסה לאחור" אני מסיק מתוך הממצאים שפורסמו בתקשורת כי שאלת המחקר שהוצבה בפני מנהלי מחקרי ההערכה של התאמת החיילות לתפקידים קרביים הייתה (בניסוח חופשי שלי ובלי ידע פנימי כלשהו) "האם יש חיילות המצליחות לעמוד בסטנדרט הנדרש מלוחם קרבי בשלל ההיבטים הנכללים בתפקיד הקרבי?"
לעניות דעתי, שאלה זו אינה שאלה כלל ויותר מכך היא מפספסת לגמרי את המידע הרלוונטי לצורך קבלת החלטות בסוגיה. כל אדם סביר יודע כי ישנן נשים שיכולות לעמוד בסטנדרט הקרבי ובכל מקצוע אחר שדורש עומס פיסי ו/או מנטלי מורכב ולכן לא רק שאין כאן שאלה אלא שהתשובה החיובית עליה, מסיטה את הדיון למקום לא רלוונטי. אולם, הצלחתן של נשים מסוימות לעמוד ברף הנדרש לא מהווה אבן בוחן, לפחות לא מספקת דיה, לביצוע מהלך כה מרחיק לכת, התובע מהמערכת הצבאית השקעת משאבים לא מבוטלים.
השאלה האמיתית שבה יש להתמקד הינה שאלת "תכולת היכולת" או בניסוח מחקרי "האם יכולת עמידה בעומס הפיזי והנפשי בסטנדרט הנדרש מלוחמים קרביים הוא דבר מצוי אצל מלש"ביות (מועמדות לשירות)? המיקוד בשאלה זו נובע מכך שגם אם יכולת זו נמצאת אצל מועמדות לגיוס יתכן עדיין כי מדובר בתהליך שלא רק שלא ימלא את ייעוד בהגדלת מספר החיילים הקרביים בצה"ל אלא אף יהווה תהליך בלתי יעיל ובזבזני אשר יסתור את מחויבותו של צה"ל כלפי אזרחי המדינה לפעול ביעילות - כלומר הפקת "מכסימום תועלת" (כלומר בטחון) ב "מינימום השקעה".
השאלה המוצעת כאן שונה באופן מהותי מהשאלה שנבדקה על ידי צה"ל במסגרת הניסויים שנערכו בנדון וממצאיה עשויים להציג את ההחלטה לשילובן של המתגייסות בחילות הקרביים באור שונה לחלוטין.
ואם בשאלות עסקינן, אז אשאל את שאלתי ה (לא) תמימה.. האם בשם ערכי השוויון הנישאים בפיהם של תומכי שילוב הנשים ביחידות קרביות, לא נכון היה להפוך את שירות הנשים ביחידות אלה להליך חובה (מלבד יחידות ההתנדבות) כפי שמחייב החוק ביחס לגברים? תמהני...
הכותב הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באקדמית גליל מערבי, יועץ מדעי ומנחה מקצועי במכון מסקר