השמות והכינויים החדשים שיש לרבות מההתארגנויות הפוליטיות החדשות בבחירות 2026 הם ביטוי לתופעה נרחבת, משמעותית ועמוקה הרבה יותר: התרופפות המערכת המפלגתית בישראל.
מושגי היציבות וההתרופפות לא עוסקים דווקא בשאלת הכוח הפוליטי וההישגים הצפויים לכל מפלגה ולכל מחנה, אלא בהיבטים של צורות ההתארגנות הפוליטית, היחס בין ישן לחדש, רמת השינויים במערכת וכיוצא באלה.
מערכת מפלגתית רופפת מזוהה עם התארגנויות פוליטיות חדשות ותכופות, דעיכתן של מפלגות ותיקות ועלייתן של חדשות, לרוב רק לזמן קצר עד שהחדשות יותר דוחקות את הקודמות; הופעתן של דמויות חדשות המתמודדות על מקום במערכת הפוליטית; ניידות גבוהה של מצביעים בין המפלגות בין מערכת בחירות אחת לשנייה; וכיוצא באלה שינויים תכופים.
אולם גם בהתייחס לתהליכי ההתרופפות במערכת המפלגתית, המחנות הפוליטיים בישראל שונים מאוד זה מזה. המחנה הלאומי מגלה יציבות אירגונית גדולה בהרבה ממחנה המרכז-שמאל. השחקנים המרכזיים במחנה - הליכוד ושתי הרשימות החרדיות ש"ס ויהדות התורה - הם היציבים ביותר במערכת הפוליטית. בהתייחס רק לדמויות הפוליטיות, גם כאן ניכרת יציבות רבה יחסית בהרכב הרשימות, כאשר הדוגמאות הבולטות בהקשר זה הן בנימין נתניהו, אריה דרעי ומשה גפני. נכון לעכשיו לא נראה שיהיה שינוי משמעותי בתמונת המצב המפלגתית.
הקבוצה היחידה היוצאת מהכלל במחנה הלאומי המתאפיינת בהתרופפות מובהקת היא החברה הדתית הלאומית והמפלגות המזוהות איתה. בניגוד גמור לשאר מפלגות המחנה, הדתיים הלאומיים משנים שוב ושוב את דרכי ההתארגנות הפוליטית. בבחירות האחרונות רצה רשימת הציונות כרשימה משותפת לציונות הדתית ולעוצמה יהודית. שנה אחת בלבד קודם לכן הייתה זו ימינה מול הציונות הדתית כאשר עוצמה יהודית, מפלגה שהישגיה כיום בסקרים גבוהים ויציבים, זכתה לנציג יחיד ברשימה. בשנה שלפניה ימינה התמודדה כאיחוד של הימין החדש והציונות הדתית, ועוצמה יהודית כלל לא עברה את אחוז החסימה. אין להתפלא שגם בימים אלה לא ברור מה יהיו דרכי ההתארגנות והחלופות הפוליטיות של המחנה הדתי הלאומי.
לעומת המחנה הלאומי, שכאמור ניכרת בו יציבות יחסית, במחנה המרכז-שמאל ההתרופפות היא תופעה מתמדת ועמוקה במיוחד. אפשר להיזכר בשמות והתארגנויות מהעבר הלא רחוק בכלל דוגמת המחנה הציוני, חוסן לישראל וכחול לבן לעומת השמות החדשים המשקפים את ההתארגנויות החדשות: הדמוקרטים יאגדו את העבודה ומר"ץ, ביחד כשותפות בין יש עתיד ובנט 2026, וישר בראשות איזנקוט. על פי הסקרים, רוב גדול של קולות האופוזיציה יינתן להתארגנויות חדשות בעלות שמות חדשים. ועדיין לא ברור אם ההתארגנויות הללו הן סוף פסוק או שמא צפוי מהלך נוסף כזה או אחר במחנה.
נראה כי מילת המפתח בהסבר התופעה, מלבד הסברים אפשריים אחרים, היא הפרסונליזציה. כמעט כל ההתארגנויות באופוזיציה מתאפיינות כמפלגות אישיות, היינו מפלגות שכל התארגנותן ומהותן סובבות סביב הדמות המובילה. סימן מובהק לכך הוא גורל המפלגה כאשר ברור לכולם שגורלה להיעלם מיד במקרה שהאישיות המובילה תפרוש. מישהו רואה את יש עתיד ממשיכה ללא יאיר לפיד? וכמובן שאין טעם לשאול על בנט 2026 וישר של איזנקוט.
היבט נוסף של הפרסונליזציה הוא היעדרה של רשימת המועמדים מלבד מוביל המפלגה. הסקרים כבר מראים על תמיכה בהיקף זה או אחר כאשר לציבור הבוחרים לא היה צל של מושג מי בכלל יהיה ברשימה. ומעל לכל, מישהו היה נופל מתדהמה אם דווקא איזנקוט היה מתחבר לבנט ולא יאיר לפיד? או אולי לפיד היה מתחבר לאיזנקוט?
מוטב לכולם להתחיל לומר מה הם בדיוק מתכננים לעשות בשאלות יסוד של מדיניות.
באדיבות עיתון "מצב הרוח"