עולם העיצוב והאמנות במגזר החרדי והדתי עבר בעשורים האחרונים שינויים משמעותיים. מנושא שנחשב לשולי יחסית למקצוע מבוקש, יוקרתי ומניב, המוביל אלפי נשים לעצמאות כלכלית ולביטוי עצמי.
מי שעומדת בחזית המהפכה הזו, כפורצת דרך וכמי ששינתה את התפיסה הקהילתית והחינוכית, היא מרים שרביט, מנהלת ומייסדת מכללת 'סיעור מוחות' לאמנות ועיצוב לאישה הדתית והחרדית.
בראיון באולפן ערוץ 7 חוזרת שרביט אל את החינוך המיוחד שקיבלה בבית אביה, הרב שלמה משה עמאר, ומסבירה כיצד הצליחה להחדיר את מושגי האסתטיקה הבינלאומיים אל לב הקונצנזוס החרדי, תוך שמירה מוחלטת על גדרי ההלכה.
"מדי שנה למעלה מ-800 בוגרות שלנו משתלבות בתעשיית העיצוב, הפרסום, האדריכלות וההייטק. אני לא רק מנהלת של כולן אלא גם מלמדת. אני מרצה לכל המקצועות האלה של עיצוב וחשיבה עיצובית. וחשוב לי להמשיך ללמד את כל אחת מהן. הכל נובע מתשוקה שהחלה בבית שלי בגיל צעיר", היא מספרת.
אביה, הרב הראשי לישראל ורבה של ירושלים, הרב שלמה משה עמאר, הביא לה בגיל עשר מתנה ליום ההולדת - קנבס ציור וצבעי שמן. "מזל שאימא שלי לא הבינה שצבעי שמן מלכלכים. הוא פשוט ישב איתי וצייר. האמירה שלו הייתה אחת, עלייך לפתח את החלק האומנותי לך. אין כזה דבר שאישה לא תעסוק באומנות. זה אהבה, זה אסתטיקה, זה נשי. גם בבת המצווה אבא נכנס עם מכונת תפירה של זינגר. זה לא היה ממקום של פרנסה אלא ממקום של בניית אישיות".
ההנחיה הזו הפכה למפעל חיים. בעזרת הוריה, החלה שרביט לחפש מקומות לימוד מקצועיים, למדה ציור אצל אמנים בעלי שם והשלימה תארים מתקדמים בתחומי העיצוב. הניסיון הזה גיבש אצלה את ההבנה שעיצוב ואמנות במגזר החרדי אינם יכולים להישאר בגדר תחביב או, אלא חייבים להפוך לכלי פרקטי ומפרנס, המשלב יופי ועשייה יומיומית.
עם זאת, הדרך להקמת המכללה לפני כעשרים ושש שנים לא הייתה סוגה בשושנים. שרביט נאלצה להתמודד עם חששות כבדים מצד הממסד החינוכי הוותיק במגזר, שלא היה מורגל במושגים של עיצוב בינלאומי ותערוכות ענק פומביות. "בשנה הראשונה עשינו תערוכות ענק של העיצובים שלנו והגיעו כ-5,000 נשים ובנות מהמגזר הדתי והחרדי. יומיים אחר כך, אני מקבלת טלפון מאחד ממנהלי הסמינרים שאמר לי שהוא לא מרוצה כי הדבר מאדיר את מושגי העיצוב והאסתטיקה. הוא ביקש שלא אעשה עוד תערוכות. שמעתי בקולו כי הוא בעבר היה גם המנהל שלי. לקחתי אולם קטן הרבה יותר בשנה שלאחר מכן אבל שוב באו 5,000 נשים והבנתי שיש צמא אדיר".
ההתעקשות של שרביט נבעה מההבנה כי האסתטיקה והעיצוב אינם עומדים בסתירה לערכי הצניעות והיהדות, אלא להיפך - הם נוגעים בנימים העדינים ביותר של הנפש והיצירה היהודית. לדבריה, לא מדובר ב"יופי ראוותני" אלא ביכולת לראות הרמוניה וחיבורים עמוקים בחומר ובצבע.