בראיון לערוץ 7 מסביר עו"ד ליאור קצב כיצד השתלטה מערכת המשפט, לדבריו, צעד אחר צעד על הרשויות המחוקקת והמבצעת, וזאת למרות עשרות שנים שבהן שלטו בישראל בעיקר ממשלות ימין.
"בשנות התשעים נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, קבע את מושג האקטיביזם השיפוטי ואת התפיסה שלפיה הכול שפיט", אומר עו"ד קצב. לצד זאת הוא מדגיש כי ברמה האישית הוא רוחש הערכה רבה לשופט ברק, הנחשב בעולם כולו למשפטן בעל ידע והבנה משפטית עמוקה. לדבריו, גישתו של ברק הייתה כי המשפט גובר על הכול, ובשם העיקרון הזה פסל בית המשפט החלטות של הכנסת והממשלה.
לדברי קצב, המהלך התרחש בהדרגה, באמצעות פסיקות ולא דרך חקיקה, במציאות שבה לא הייתה בישראל חקיקה שהגדירה באופן ברור את גבולות מערכת המשפט. "הפסיקות התבססו על תקדימים, וכך, בהיעדר חוקה, ידע אהרון ברק לנצל את הלאקונה בחוק הישראלי, ובניגוד לחוקי היסוד קבע שבית המשפט העליון יכול להתוות את החוקה לישראל באמצעות פסיקותיו".
לטענתו, הדבר הוביל למציאות שבה הכול שפיט ונתון לביקורתו של בית המשפט העליון. "בהתחלה בית המשפט העליון ניסה, בגישה שמרנית, לשמור על גבולות גזרה ולא להתערב בסוגיות ביטחוניות", אומר קצב, ומזכיר את דבריו של נשיא העליון שקדם לברק, השופט המנוח מאיר שמגר ז"ל, שלפיהם "ישנן סוגיות ביטחוניות, ערכיות ומדיניות שלא צריכות להגיע לבית המשפט העליון". לדבריו, שמגר אף צמצם את זכות העמידה בפני בג"ץ.
"לעומת זאת, בתקופת כהונתו של אהרון ברק ובשנים שלאחר מכן, עותרים ציבוריים, בעיקר כאלה המשתייכים לשמאל הישראלי ומייצגים זכויות פלשתינים וזכויות אזרח, עתרו שוב ושוב לבג"ץ, משום שידעו שכך הם בונים את מערכת החוקים של ישראל שלא באמצעות הכנסת. הם ידעו שאין להם רוב בבחירות דמוקרטיות, שהמפלגות שלהם אינן זוכות לאמון הציבור, וניצלו את הפרצה הזו כדי ליישם את המדיניות שבה הם מאמינים דרך בית המשפט העליון".
עו"ד קצב סבור כי בשנים האחרונות, ובעיקר בחמש או שש השנים האחרונות, המציאות הזו הולכת ומתבהרת לציבור, ומגיעה כיום לשיא חדש של עימות. "מאז 1977, כשבגין נבחר לראשות הממשלה, הוא כיבד את התפיסה של 'יש שופטים בירושלים'. בגין ראה במערכת המשפט ובשלטון החוק ערכים עליונים ונתן להם לגיטימציה מלאה, מתוך תפיסתו האידיאולוגית, דרכו של ז'בוטינסקי והבית שממנו בא. גם שמיר, שרון ונתניהו כיבדו מאוד את שלטון החוק, ולמעשה הרכינו את ראשם בפני מערכת המשפט".
מנגד, מזכיר קצב דווקא את יצחק רבין, שהשמיע גם ביקורת על בג"ץ כאשר טבע את הביטוי "בלי בג"ץ ובלי בצלם", אך לדבריו, "כל ראשי הממשלה ושרי המשפטים כיבדו מאוד את מערכת המשפט".
"מי שבאמת התייצב מול בג"ץ והוביל קו לעומתי היה אמיר אוחנה", אומר קצב. "כשר משפטים הוא יצא נגד החלטות בג"ץ, וגם כיו"ר הכנסת קיבל החלטה שלא להזמין את יצחק עמית לכנסת במהלך ביקור טראמפ, משום שסבר שהכנסת אינה יכולה להרכין את ראשה בפני הרשות השופטית, שהיא רק אחת משלוש הרשויות. אוחנה ניסה להוביל תפיסה שלפיה מדובר בשלוש רשויות שוות, שביניהן יש צורך באיזונים ובלמים. שר המשפטים יריב לוין, שהוביל את הרפורמה המשפטית, הוסיף שלב נוסף למאבק הזה".
עוד טוען קצב כי הציבור בישראל, ובעיקר ציבור הימין, מבין כיום שלמרות שבחר פעם אחר פעם בממשלות ימין כדי שיממשו את המדיניות שבה הוא מאמין, בפועל בית המשפט העליון עוצר מהלכים רבים. "בית המשפט העליון, בהרכבו הנוכחי, כולל שופטים שמייצגים אג'נדה פוליטית ורואים את עצמם כמי שיכולים לצאת נגד החלטות הכנסת והממשלה. הם מנצלים את הכוח העצום שיש בידיהם, גם בניגוד לחוקי הכנסת וגם בניגוד לחוקי יסוד, שאותם שופטי בג"ץ אף הרשו לעצמם לפסול".
באשר לעתיד מעריך עו"ד קצב כי שר המשפטים יריב לוין "מאמין בכל מאודו שבקדנציה הבאה, כאשר יתמנה למנות תשעה או עשרה שופטי עליון, השינוי יגיע באמצעות מינוי שופטים שמרנים שאינם מחזיקים בגישה האקטיביסטית". עם זאת, קצב עצמו ספקן לגבי האפשרות הזו. "ראינו שגם השופטים השמרנים שמונו על ידי איילת שקד לא תמיד ידעו לעמוד על המשמר ולשמור על גבולות הגזרה של בית המשפט העליון".
לטעמו, הפתרון צריך להגיע באמצעות חקיקה בכנסת. "הגיע הזמן לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, שיגדיר את גבולות הגזרה של מערכת המשפט, באילו מקרים היא יכולה להתערב ובאילו לא, מהו מתחם הסבירות של חברי הכנסת והשרים, איפה אפשר לבקר אותם ואיפה לא, ומתי ניתן לבטל חוקים ומתי לא".
קצב מזכיר גם את דבריו של השופט יוסף אלרון בנאום הפרידה שלו, שם קבע כי בית המשפט העליון אכן נכנס לסוגיות ערכיות, פוליטיות ואידיאולוגיות, ואף מביע את דעתו בנושאי חוץ וביטחון, תחומים שלדבריו אינם אמורים להיות בתחום התערבותו. "יש להחזיר את בית המשפט לגבולות הגזרה שלו כדי למנוע משבר חוקתי".
"לבית המשפט אין אלא את אמון הציבור", מסכם קצב. "ומכוני מחקר מוכיחים שהאמון הזה הולך ונשחק משנה לשנה. אם רוצים מערכת משפט חזקה, עצמאית וריבונית, שמבינה את תפקידה, צריך להחזיר את מערכת המשפט לגבולות הגזרה שלה".