את חטאי אני מזכיר היום. איני מבין גדול בכדורגל. ואולם, אווירת המונדיאל פותחת בפניי שער לחשב מחשבות "כדורגלניות" וליישמן בשדות זרים.
"הרגל המסיימת" היא הרגל במשחק הכדורגל המבטיחה את הכנעת שער היריב, וכמובן יש בה כדי לתרום את התרומה הניצחת לניצחונה של קבוצת כדורגל אחת על יריבתה. כל מתקפה, ולו המרשימה ביותר, כל תרגיל וכל תעלול, אם אינם כוללים את הרגל המסיימת, לא תהיה להם כל תרומה לניצחון.
ארצות הברית של אמריקה גרועה במדיניות חוץ. גם כאשר נראה שמהלכים אלה או אחרים מתקדמים יפה, לארצות הברית אין "רגל מסיימת", ותוצאתו של העדר זה היא כישלון מחפיר החוזר על עצמו חדשות לבקרים.
ב־8 בינואר 1918 ניסח נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, את ארבע עשרה הנקודות המפורסמות, שאמורות היו להבטיח כי מלחמת העולם תהיה The war to end all wars. בין 14 הנקודות שניסח הנשיא הייתה הקמתו של גוף בינלאומי לשמירת השלום, הלא הוא "חבר הלאומים". הצלחתו הדיפלומטית המרשימה של הנשיא בוועידת ורסאי כשלה כישלון חרוץ עם שובו לוושינגטון, כאשר הקונגרס החליט כי "בדלנות" היא המדיניות הנכונה ואסר את כניסת ארצות הברית לחבר הלאומים.
ארצות הברית תמכה ב"הסכם מינכן", שעליו חתמו ראשי ממשלות אנגליה וצרפת, נוויל צ'מברלין ואדואר דלאדיה, בלילה שבין 29 ל־30 בספטמבר 1938. ארצות הברית לא הבחינה בתרמית ולא יכלה למנוע את התמוטטות ההסכם. היא לא השכילה לראות את מעללי הפיהרר.
מלחמת העולם השנייה החלה לאחר חתימת ההסכם הידוע כהסכם מולוטוב, ריבנטרופ בין ברית המועצות לגרמניה. ההסכם נחתם בליל 23 באוגוסט 1939, ומלחמת העולם השנייה החלה ב־1 בספטמבר. המבצע הצבאי הראשון היה מהלך משותף של גרמניה הנאצית וברית המועצות, קריעתה וחלוקתה של פולין בין שתי בנות הברית, "הארי", ומה שהיטלר כינה ה־Untermensch [תת־אדם]. סטלין הפך את עורו, לא בשל חזרה בתשובה אלא בעטיו של "מבצע ברברוסה", הפלישה הגרמנית לברית המועצות שהחלה ב־22 ביוני 1941. לאחר המלחמה, אותה התחילה ברית המועצות כתוקפן שותף לגרמניה, זכתה ברית המועצות בפולין כולה. הווי אומר, היא זכתה מבנות הברית יותר מאשר זכתה מגרמניה. בחלוקת אירופה בוועידת ילטה מ־1945, כשקדם לה "הסכם האחוזים" משנת 1944, הצליח סטלין להכשיל את הנשיא רוזוולט ואת ראש הממשלה צ'רצ'יל. ברית המועצות חסמה חלק אדיר מאירופה במעטה שצ'רצ'יל כינה "מסך הברזל", שאחריתו "המלחמה הקרה".
ארצות הברית כשלה במלחמתה בקוריאה הצפונית. המלחמה דעכה ביולי 1953, אף מבלי שנחתם הסכם. ארצות הברית לא יכלה לקוריאה הצפונית ולתומכותיה, ברית המועצות וסין, וזאת למרות העוצמה הצבאית האמריקאית שהוקדשה למלחמה. לא הייתה רגל מסיימת.
וייטנאם הייתה השפלה חמורה אף יותר. מלחמה שנמשכה כעשרים שנה ועלתה בחייהם של חמישים אלף חיילים אמריקנים. ההשפלה זכורה היטב כאשר ב־29 וב־30 באפריל 1975 נסוגו אמריקנים ובני ברית דרום־וייטנאמיים על נפשם במסוקים מעל גג השגרירות האמריקאית בסייגון, במבצע Operation Frequent Wind. זאת לאחר שנחתמו "הסכמי פריז" ב־27 בינואר 1973, הסכמים שאף זיכו את הנרי קיסינג'ר בפרס נובל לשלום יחד עם מנהיג צפון וייטנאם, לה דוק טהו. צפון וייטנאם הייתה שם בפריז. הדרום כבר ידע שהוא אבוד, ונציגיו לא היו שם. ואכן, למרות ההסכמים, למרות פרס נובל, הושפלה ארצות הברית, כי לא הייתה רגל מסיימת.
הנסיגה האווירית חזרה על עצמה באפגניסטן ב־30 באוגוסט 2021. מיליארדי הדולרים ששפכה ארצות הברית שם לא זיכו אותה בניצחון. הטליבאן עודו שולט במדינה.
עשרות שנים מהווה קובה כתם על עוצמתה המדינית והצבאית של ארצות הברית.
על כל אחד מכישלונותיה של ארצות הברית שילמו את המחיר אותם שביקשו לתמוך בה. האפגני ברחוב, כמו הדרום־וייטנאמי בשדות. צא ולמד, ברית המועצות וחברותיה בברית ורשה פלשו להונגריה ב־4 בנובמבר 1956. ארצות הברית הסתפקה בגינוי בעצרת הכללית של האו"ם או במלל חסר תוחלת ב"קול אמריקה", כי אין רגל מסיימת. כמה ימים לפני כן החל מבצע קדש. כנגד "חברים" ניתן כמובן להפעיל כוח. הנשיא אייזנהאואר לא רק איים על ישראל, אלא אף איים בסנקציות על אנגליה וצרפת. הוא היה אובד עצות.
גם המשבר עם איראן מעניק לאיראנים ניצחון, ולא יעזרו הפרשנויות. 40 אלף האיראנים שטראמפ טען כי נרצחו בידי משמרות המהפכה נשכחו. על האורניום רק ידברו. איראן מעצימה את כוחה, כי לעת הזאת הם מבטיחים שתמיכתם בחיזבאללה זוכה לגיבוי אמריקאי. שהלא טראמפ כועס על תגובת ישראל כנגד האלימות מצפון. ומחר, מי לידנו יתקע שהאיראנים לא יתקפו בגלל מעשי אלימות ביהודה ושומרון, בעזה, או אם נחליט להגיב על תקיפה של החות'ים?
איזה ניצחון אמיתי יש לארצות הברית לאחר המלחמה? איזו רגל מסיימת הציגה המעצמה הגדולה בעולם? כשם שאנגליה, צרפת וישראל זכו ליחס עוין ב־1956, כך זוכה ישראל ליחס עוין עתה, כשטראמפ מבקש לצאת מן התסבוכת עם איראן.
טראמפ לא סיים את המלאכה. טראמפ היה יכול להביא ניצחון לארצות הברית ולעולם המערבי כולו, לתומכיה של ארצות הברית בעולם הערבי. הכול התקפל בעטיו של טראמפ. סעודיה מחפשת רגיעה, כי ארצות הברית אינה ראויה שיסמכו עליה. כך גם קטאר, דובאי ואחרות. הפעם את העדרה של הרגל המסיימת משלמת ישראל.
האם טראמפ באמת מאמין לאיראנים? אני לא חושב. אבל פשוט אין לו רגל מסיימת.
ואין היום בעולם מי שיתקן. אף לא בארצות הברית. את המפלגה הדמוקרטית איבדנו זה מכבר, והרפובליקנים לא יעשו דבר כנגד טראמפ.
הוא יפרוש מהמאבק באיראן בתבוסה, כפי שניקסון הובס בווייטנאם. נו טוב, לפחות מלחמת וייטנאם זיכתה את קיסינג'ר בפרס נובל לשלום. עוד זיוף היסטורי.