הציבור הדתי-לאומי נמצא כיום באחת מנקודות השיא המשמעותיות ביותר בתולדותיו, ובהשפעתו בחברה הישראלית, אך בו-זמנית הוא חווה שבר פוליטי פנימי עמוק ומורכב.
על פי הערכות דמוגרפיות המגזר הדתי-לאומי מונה כיום כ-10% עד 12% מכלל החברה היהודית בישראל - כוח אלקטורלי שתאורטית שווה ערך לכ-12 עד 14 מנדטים.
אמנם, הציבור הזה הולך ונעשה מגוון ומבוזר יותר מבחינה דתית: מהאגף התורני המכונה "חרד"לי" ועד לאגף המודרני המכונה "לייט", לצד נתח נכבד וצומח של דתל"שים (דתיים לשעבר) השומרים על זיקה עמוקה לקהילה. אולם, מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה וסקרי עומק מגזריים מוכיחים פעם אחר פעם כי הגיוון הדתי אינו משקף פיצול אידאולוגי. בכל הנוגע לתפיסת עולם לאומית, רובו המוחלט של המגזר - כולל אותם דתל"שים שנשארו מחוברים חברתית ותרבותית - מחזיק בעמדות ימניות מובהקות, שמרניות ובלתי מתפשרות.
בין ערכי היסוד הללו ניתן למנות את היחס הבלתי אמצעי לשלמותה של ארץ ישראל ותנופת ההתיישבות, שמרנות מדינית מובנית, דרישה נחרצת לרפורמה במערכת המשפט כדי לגוון אותה ולהפכה למייצגת של החלקים המסורתיים והשמרניים בעם, ויחס חם לתורת ישראל ולמסורת בפרהסיה הציבורית. מעל הכל בולטת בכל חלקי המגזר רוח ההתנדבות וההתלהבות ההרואית לשירות קרבי ולשירות מילואים ממושך בצה"ל. מאז השביעי באוקטובר, התעצמה דרישה זו לכדי תביעה מוסרית וביטחונית חד-משמעית להכרעת המלחמה ומימוש ערך הניצחון, תוך סירוב מוחלט לכניעה או לנסיגה, גם תחת התנאים הקשים והכואבים מנשוא שבהם עשרות מחטופינו נותרו בשבי חמאס.
הפרדוקס הלאומי והקמפיין הממומן
כאן מתפרץ הפרדוקס הפוליטי הגדול: אין כל ספק כי המפלגה היחידה שקידמה, נלחמה ומימשה את הערכים הללו במלואם, ללא מורא וללא היסוס, היא מפלגת "הציונות הדתית". יתרה מכך, המפלגה רשמה בנושאים אלו הצלחות פנומנליות ופנטסטיות: בהרחבת ההתיישבות והסדרת מאות יישובים, בניהול המלחמה והובלת הקבינט למהלכים התקפיים, בעמידה איתנה על עקרונות תיקון מערכת המשפט, ואף בניהול יוצא דופן של כלכלת ישראל תחת אילוצי מלחמה אדירים. אף על פי כן, חלק ניכר מהציבור הדתי-לאומי בוחר להפנות לה עורף בסקרים ובשיח הציבורי.
כיצד ניתן להסביר פער כה בלתי נתפס? התשובה אינה נעוצה בחוסר עשייה, אלא בקמפיין נגטיבי ותודעתי מוצלח ומתוזמר היטב. מדובר בקמפיין הממומן ביד רחבה על ידי ארגוני שמאל וגורמים פוליטיים, אשר זיהו את נקודת התורפה ונעזרו, למרבה הצער, באנשים טובים ותמימים מתוך הציבור הדתי-לאומי עצמו (לצורך דוגמא, פרסום ב3 עמודים מלאים בדפי החדשות היקרים של 'מקור ראשון' בשבת האחרונה). נקודת הלחיצה המרכזית של הקמפיין הזה - זו שמצליחה לערער את תמיכת המגזר - היא היחס לציבור החרדי והסוגייה הרגישה של חוק הגיוס.
מבט מבפנים על אתרי החדשות החרדיים: "העסקנים החרדים נמצאים בלחץ עצום. הציבור שלהם טוען שהם נשלחו לכנסת עם תפקיד עליון אחד - להסדיר את מעמד לומדי התורה. אולם מאחורי הקלעים, הם מבינים שהפכו ל'חמורו של משיח' עבור שאיפותיה הלאומיות של הציונות הדתית".
מאחורי הקלעים של הפוליטיקה החרדית
כדי להבין את האמת, יש לשנות את זווית הראייה לחלוטין ולקחת כדוגמה את העיסוק הסוער סביב "חוק יסוד: לימוד תורה". העסקנים והפוליטיקאים החרדים נמצאים כיום בלחץ פנימי חסר תקדים. הציבור שלהם זועם וטוען שהם נכשלו במשימתם העליונה. האמת היא שגדולי הדור החרדים - הרב לנדאו והרב הירש, וכמובן האדמו"ר מגור - התנגדו באופן נחרץ אפילו לנוסח המרוכך שהוביל יו"ר ועדת החוץ והבטחון ח"כ בועז ביסמוט, וזו הסיבה האמיתית לכך שחוק הגיוס לא נחקק במשך חודשים ארוכים.
בצר להם, ומתוך מצוקה פוליטית קשה, הגו דרעי וגפני בחוכמתם רעיון: להציג לציבור שלהם "הישג חלופי" בדמות חוק יסוד הצהרתי, שנועד אך ורק להרגיע את השטח הזועם (שלא פעם צועק בוז למנהיגיו בכינוסים פנימיים). מדובר ביוזמה של מגננה חרדית מובהקת.
מי שמבקר באתרי החדשות החרדיים ובפורומים הפנימיים מגלה תמונה מדהימה: זעם עצום מופנה כלפי חברי הכנסת החרדים על כך שהם משמשים כ"חמורו של משיח" עבור בצלאל סמוטריץ'. בפאנל פוליטי מרתק שנערך באתר החרדי המוביל 'כיכר השבת', ביום חמישי האחרון (11.6.26) התעמתו הפרשנים והטיחו במנהיגות החרדית האשמות קשות. על פי הדוברים באותו פנל, סמוטריץ' השיג הישגים אדירים וחסרי תקדים עבור הציבור שלו - כולל עשרות מיליארדי שקלים שחולקו לכבישים עוקפים, תשתיות ביו"ש והקמת יישובים חדשים. הפרשנים החרדים התלוננו שסמוטריץ' "גרר את הקבינט ימינה" והכריח את ראש הממשלה נתניהו לפעול באופן קיצוני ועז, כשהוא משתמש בכוחם של 18 המנדטים החרדיים כבשר תותחים פוליטי, בעוד חלקים גדולים מהציבור החרדי בכלל סולדים מהישגים התיישבותיים אלו ואינם מעוניינים בהם.
יתרה מכך, באותו דיון ב'כיכר השבת' עלתה קובלנה מרה על כך שחברי הכנסת של סמוטריץ' - אותם הם מכנים "כפויי טובה" - כמו ח"כ משה סולומון וח"כ אופיר סופר (או נציגים נוספים מהמפלגה), מתגלים כ"סוררים" המצביעים שוב ושוב נגד האינטרסים החרדיים הצרים, ומציבים תנאים מחמירים בנושאי דת ומדינה וגיוס.
השורה התחתונה: ריאליזם פוליטי מול נאיביות
בשורה התחתונה, האמת הברורה חייבת להיאמר: לא ניתן היה בשום אופן להשיג את הישגי הענק הללו בהתיישבות, לשמור על קו תקיף וימני בניהול המלחמה, ולקדם חוקי רפורמה משפטית שמרניים, ולניהול ראוי של כלכלת ישראל, ללא קואליציה איתנה עם המפלגות החרדיות. התשלום ששולם להם בתמורה היה תשלום מזערי ופוליטי בלבד, בוודאי ביחס לתועלת הלאומית שצמחה מכך.
ההבנה הפוליטית המפוכחת מראה שהדרך היחידה לקדם גיוס חרדים אמיתי, ומתוך כך להוביל לשילובם ההדרגתי במדינה, אינה באמצעות הצהרות לוחמניות מהאופוזיציה ומעצרים מתוקשרים, שמלכדות את החרדים סביב חומות ההתגוננות, אלא אך ורק דרך חוק גיוס מאוזן שייקבע בתוך הקואליציה. חוק שיבהיר באופן חד-משמעי: מי שאינו לומד תורה - ייצא להתגייס מיד, ומי שתורתו אומנותו באופן אמיתי, ומובהק, יוכל לשבת וללמוד.
ככל שנצליח להטמיע את העובדות המוצקות הללו ולנפץ את מסכי העשן של קמפיין ההשמצה, יבינו חלקים נרחבים מהציבור הדתי-לאומי את גודל השעה. הבחירה בנציגות של הציונות הדתית אינה פשרה, אלא הדרך היחידה להבטיח את מימוש ערכי התורה, העם והארץ במדינת ישראל. כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.