מאז תחילת המלחמה יש שאלה אחת שאני שומע מהחיילים בשטח יותר מכל שאלה הלכתית אחרת. היא חוזרת בשיחות אישיות, במפגשים בבסיסים, בשיעורי תורה ובשיחות אל תוך הלילה "הרב, אני מרגיש פשוט שחוק, ומבחינה רוחנית ההתדרדרות רק הולכת וגדלה".
מאחורי המשפט הזה עומדים לוחמי סדיר, אנשי קבע ומשרתי מילואים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל, אבל מתמודדים עם מציאות רוחנית מורכבת. חודשים ארוכים בלי מניין, תפילות שנחטפות בין משימה למשימה, שבתות של סיורים ברכב עם מכשיר קשר וטלפון מבצעי במקום שולחן שבת ומשפחה, ועייפות שלא משאירה מקום ללימוד תורה מסודר.
האמת היא שההתמודדות הזאת הייתה קיימת תמיד אצל חיילים, אבל מאז תחילת המלחמה, כשהעומס המבצעי הפך לשיגרת חיים של חודשים ארוכים, היא הפכה לכאב שמלווה אלפים. לא כאב של מי שאיבד את הרצון לעבוד את ה', אלא דווקא של מי שכל כך רוצה להישאר מחובר ומרגיש שהמציאות מושכת אותו למקום אחר.
"אני כבר חודשים בקו מבצעי", הם אומרים. "אין לי כמעט זמן להתפלל כמו שצריך. לפעמים שחרית היא כמה דקות בין משימה למשימה, לפעמים אין מניין במשך ימים ארוכים. שבתות עוברות על רכב בסיורים, עם מכשיר קשר וטלפון מבצעי ביד, במקום שולחן שבת, זמירות ומשפחה. אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון, אבל בפנים אני מרגיש רחוק מה'."
אדם שהיה רגיל לחיות חיי רוח, תפילה במניין, לימוד תורה קבוע ושבת מלאה באור, מוצא את עצמו פתאום בתוך מציאות אחרת לגמרי. לא מתוך בחירה, אלא מתוך שליחות. המציאות דורשת ממנו להיות במקום אחר, והלב לא מצליח להדביק את הקצב.
וכשהחיילים סוף סוף יוצאים הביתה, במקום הקלה ושמחה, נכנסת תחושה כבדה של יאוש ואכזבה. קשה להתרכז בתפילה, קשה לפתוח ספר, קשה לחזור לסדר הרוחני שהיה לפני חודשים ארוכים של עומס. ובמקום תנועה טבעית ופנימית של אוויר לנשימה, נכנסים החיילים לתחושות של פספוס ואשמה.
אבל כאן חשוב לדייק.
קירבת ה' אף פעם לא נעלמת.
היא לא נשארה בבית המדרש בזמן שהחייל יצא לשטח. היא הייתה בכל סיור, בכל מארב, בכל שמירה, בכל לילה שבו הוא עמד כדי שעם ישראל יוכל לישון בשקט.
מי שעומד על משמר ישראל איננו רחוק מהקב"ה. להפך. הוא נמצא בתוך שליחות עמוקה של מצווה, אחריות ציבורית ומסירות נפש שאין כדוגמתה. גם אם מתלווה לחיילים הרגשה הפוכה מאותה תקופה יפה ומרגשת של הלימוד בבית מדרש, חשוב לזכור ולהפנים שהשירות הצבאי בסדיר, קבע ומילואים למען עם ישראל, היא עבודת ה' גדולה שאין כדוגמתה.
הטעות הגדולה מתחילה כשמנסים "להחזיר הכול" ביום אחד.
חייל שחוזר אחרי חודשים של אינטנסיביות ומתח לא אמור להעמיס על עצמו בבת אחת שעות לימוד, תפילות ארוכות וסדר יום רוחני מושלם. הניסיון הזה, גם אם הוא מגיע ממקום טוב, בדרך כלל לא מחזיק מעמד ואז מגיעה עוד נפילה כואבת.
עבודת ה' אינה בנויה מקפיצות חדות, אלא מצעדים קטנים, עקביים ומדודים. לוקח זמן לחזור לכשירות רוחנית.
מתחילים מקביעות של כמה דקות קצרות של לימוד, גם כשהראש עדיין עייף מהשטח.
קירבת ה' מתגלה דרך הדברים הקטנים שעושים וממלאים פקודות יומיומיות מתוך כוונה להתייחד עם ה' בתקופה הזאת של המלחמה.
חשוב גם להיזהר מהשוואות. אנחנו כבר לא אותם צעירים של לפני הגיוס, וגם לא דומים לאחרים שנמצאים כבר לקראת שחרור. עלינו לזכור שיש מי שעבודתו היא לשבת וללמוד שעות בבית המדרש, ויש מי שעניינו העיקרי זה דווקא לקדש שם שמים בחיי המעשה.
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
הקב"ה מבקש מאיתנו להיות נאמנים אליו כפי כוחנו. הקב"ה מבקש את ליבנו. הוא מבקש את הגעגועים שלנו בתוך המציאות המורכבת שבה אנחנו נמצאים.
רכזי השטח של ארגון צל"ש, מלווים את החיילים באופן אישי, רציף ומעמיק, ומחזקים בהם את ההבנה שעבודת ה' מתקיימת בכל מרחבי החיים, לעיתים בשטח, ולעיתים בבית המדרש. חייל שמפסיק להילחם בעצמו, מפסיק למדוד את עצמו לפי אידיאלים שלא שייכים לרגע הזה, ומתחיל לחזור לאט, בצניעות ובשמחה, מגלה שהדלת בכלל לא הייתה סגורה.
הדור הזה נושא על כתפיו עומס ביטחוני כבד במיוחד. לצד המשימה הלאומית, הוא מתמודד גם עם שאלות של זהות, אמונה ורוח.
לכן חשוב כל כך שלא להיבהל מהמרחק הזמני. אל תחשבו שכמה חודשים של קושי רוחני מוחקים שנים של אמונה, חינוך ועבודת ה'.
הקירבה לה' לא נאבדה בשטח. היא הייתה איתכם שם כל הזמן. עכשיו היא מחכה שנגלה אותה במציאות החדשה של חזרה איטית של שיגרה בריאה, בלי לחץ, בלי אשמה, צעד אחר צעד, ומכאן כבר יותר פשוט למצוא את המסלול חזרה אל תחושה טובה בלב והתחדשות בעבודת ה'.
הכותב הוא יו"ר ארגון צל"ש