כשמדברים עם הרב אביהוא פישפדר, ראש ישיבת ההסדר באשקלון, קשה להפריד בין הישיבה שהוא עומד בראשה לבין העיר שבה היא פועלת.
לאורך כל הראיון לפודקאסט ערוץ 7 חוזר ועולה אותו קו מחבר: תורה שאינה מסתגרת בין כותלי בית המדרש, אלא יוצאת אל הרחוב, אל בתי התושבים, אל בתי החולים ואל שדות הקרב. עבורו, הישיבה איננה מוסד העומד לצד הקהילה אלא חלק בלתי נפרד ממנה.
במשך השנים בנתה הישיבה מערך רחב של פעילות קהילתית, אולם אירועי שמחת תורה תשפ"ד העמידו את התפיסה הזאת במבחן חסר תקדים. מהרגעים הראשונים של המלחמה ועד החודשים שלאחר מכן הפכה הישיבה למרכז פעילות אזרחי, רוחני ולוגיסטי. בראיון הוא משחזר את אותם ימים, מספר על האנשים שפגש בדרך, על הפחדים, על רגעי החסד ועל האמונה שהובילה אותו ואת תלמידיו לפעול.
הסיפור הגדול של התקופה אינו רק סיפור של מלחמה, אלא של אחריות הדדית. "הישיבה חייבת להיות מיוסדת על ערבות הדדית", הוא אומר, ומסביר כי זהו עיקרון שמלווה את דרכה מאז הקמתה.
הרב פישפדר מתאר כיצד התעורר בבוקר שמחת תורה לקול האזעקות הרבות באשקלון. בתחילה, כמו תושבים רבים בעיר, סבר שמדובר בעוד סבב לחימה. "אנחנו תושבי אשקלון כבר מורגלים", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, עוד סבב של טילים. יורים, יורים, יורים, והכול יעבור".
הוא יצא לתפילה בבית הכנסת, אך כששב לביתו הבין שהמציאות שונה לחלוטין. בית סמוך נפגע, הרחוב היה שרוי בכאוס, ובמקביל החלו להגיע דיווחים ראשונים על המתרחש בעוטף עזה. "פגשתי נערים שראו סרטונים ודיווחים. הם אמרו לי, 'הרב, יש מאות הרוגים, יש מאות חטופים'. תוך שנייה הבנתי שזה לא עוד סבב".
באותם רגעים עלתה בראשו אפשרות נוספת: חדירת מחבלים לאשקלון. שנים קודם לכן הייתה הישיבה מעורבת בהכשרת חברים לכיתת כוננות עירונית. "ידעתי שיש תרחיש כזה", הוא מספר. "אמרתי לאשתי שאני הולך למשטרה. לא היה לי נשק, אבל ידעתי ששם אולי אוכל לעזור".
כשהגיע לתחנת המשטרה ראה כוחות דרוכים במיוחד. "בדיעבד הבנתי שהם כבר ידעו מה קרה במקומות אחרים. היה מתח עצום באוויר."מפקד התחנה אמר לו שאין נשק פנוי אך ביקש ממנו לחזק את השוטרים. "השוטרים היו גיבורים, אבל היה פחד באוויר. אמרו לי, 'תגיד להם משהו'".
משם המשיך לבית החולים ברזילי יחד עם בתו, הלומדת סיעוד. השניים מצאו עצמם מסייעים לנפגעים ולמשפחות שהגיעו מהאירועים בדרום. "אנשים ראו דברים שאסור לבן אדם לראות. הבת שלי הרגיעה אנשים, ואני ישבתי עם אנשים ודיברתי איתם".
בין המפגשים המרגשים שעליהם הוא מספר נמצא גם המפגש עם משפחת אילון שהגיעה מזיקים. "הוא שאל אותי אם יש יין לקידוש. הסתכלתי עליו וראיתי דם על הבגדים. אמרתי לו, 'רגע, מה הסיפור שלך?' ואז התברר מה עברו. נשארנו עם הילדים שלהם עד צאת החג".
כבר ביממה הראשונה היה ברור שהאתגר הגדול אינו רק ביטחוני אלא גם נפשי. "אנשים פחדו לצאת מהבית. אנשים נורמטיביים לא הלכו למכולת. הייתה תחושה שיש מחבלים בכל מקום. פחד אמיתי".
מתוך ההבנה שהעיר משותקת החלו אנשי הישיבה לארגן פעילות סיוע. תחילה אספו את האוכל שנותר מקידושי שמחת תורה בבתי הכנסת וחילקו אותו למשפחות. מהר מאוד הפכה היוזמה לחמ"ל מסודר.
"הגיע בחור מקצרין ואמר, 'שמעתי שקמתם להתנדב, באתי לעזור'. אחר כך הגיעו עוד ועוד אנשים. פתחנו חמ"ל בישיבה. הגיעו נשים, הגיעו בני נוער, כולם רצו לעשות משהו".
במוקד הפעילות עמד מענה לצרכים המיידיים של התושבים. "קיבלנו טלפונים. אנשים פחדו לצאת לקניות. אחרים היו צריכים תרופות. היו כאלה שהיו צריכים ציוד רפואי. היינו שואלים, 'מה אתה צריך?', ופשוט מביאים".
בהמשך התרחבה הפעילות לסיוע לחיילים. מאות מנות מזון יצאו מדי יום לכוחות הלוחמים. "הצבא בתחילת הדרך לא היה ערוך לכל דבר. הוצאנו כמויות עצומות של אוכל. חמגשיות, תבשילים, חמין. אנשים תרמו, בישלו, ארזו".
אחד הסיפורים שנחרטו בזיכרונו קשור לאב שהתקשר וביקש לארגן חמין לבנו ולחבריו הלוחמים. "אמרתי לבת שלי, 'את בטוחה שאת יודעת להכין?' והיא אמרה, 'אני מכינה'. בסוף יצאו סירי חמין לחיילים".
אך הרב פישפדר מדגיש שוב ושוב כי המזון היה רק חלק מהסיפור. "האוכל היה חשוב, אבל זה לא היה הדבר המרכזי. היינו נכנסים לבתים ויושבים עם האנשים. מקשיבים להם. מחזקים אותם".
הוא מספר כי נשא עמו מסר קבוע כמעט לכל בית שאליו הגיע. "הייתי אומר לאנשים, 'ממה אתם מפחדים?' נזכרתי בדברים ששמעתי מהרב יוסי לוי על דוד המלך. הוא מסביר שדוד ניצח את גוליית לא כשהאבן פגעה במטרה, אלא כשהוא פנה לעם ואמר, 'ממי אתם פוחדים?'"
אותו רעיון ליווה אותו בכל ביקור. "הייתי נכנס לבית ורואה אנשים רועדים מפחד. הייתי אומר להם, 'אנחנו חזקים, אנחנו ביחד, הקדוש ברוך הוא איתנו'".
הישיבה הפכה גם למרכז עבור לוחמים שהגיעו להתרעננות. "חיילים היו באים להתקלח, לכבס בגדים, לנוח קצת. צוות שלם היה מטפל בהם. אחר כך הם היו חוזרים ללחימה".
הפעילות במלחמה לא נולדה יש מאין. הרב פישפדר מדגיש כי היא צמחה מתוך תפיסת העולם שעליה נוסדה הישיבה לפני שמונה עשרה שנים. "אני תלמיד של הרב משה צבי נריה", הוא אומר. "יש רעיון שאני מזכיר הרבה. כשיעקב אבינו שולח את יהודה למצרים כדי להקים ישיבה, שואלים למה דווקא יהודה ולא לוי. ההסבר הוא שיהודה תיקן את עניין הערבות ההדדית".
מכאן נובע אופייה של הישיבה. "הישיבה חייבת להיות מיוסדת על ערבות הדדית. זה המוטו שלנו. אנחנו לא ישיבה בשביל עצמנו. אנחנו ישיבה בתוך עיר".
כבר בשנים הראשונות הוקם בישיבה גמ"ח מזון. "התחלנו בקטן. כמה מנות. אחר כך זה גדל. היום מחלקים באופן קבוע עשרות מנות, ובחגים הרבה יותר".
הפעילות התרחבה לבתי חולים, לסיוע למשפחות במצוקה, לליווי פצועים ולתמיכה במשפחותיהם. "היינו מגיעים לפצועים שאין לידם בני משפחה, מביאים אוכל, עוזרים במה שצריך".
גם סיפורים אישיים הפכו לחלק בלתי נפרד מהעשייה. הוא מספר על זוג גרי צדק שהתארחו בביתו בחג. "אשתי אמרה, 'מה עם אורחים?' מצאנו זוג גרי צדק בלי משפחה בארץ. אירחנו אותם וחיברנו אותם לקהילה". בהמשך נולדה יוזמה רחבה סביב ברית המילה של בנם. "כל הקהילה התגייסה. אחת הביאה בלונים, אחת צילמה, אחת ארגנה. זה היה אירוע שלם".
המטרה איננה רק לעזור לאחרים אלא גם לחנך את התלמידים. "כשבחור רואה חיים של שליחות, הוא מבין שהוא לא חי רק בשביל עצמו".
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בלימוד התורה. לצד מסלול ההסדר פועלים בישיבה מסגרות רבות לבעלי בתים, גמלאים, בני נוער ואברכים. "אנחנו רוצים שבית המדרש יהיה פתוח לכולם".
חלק מרכזי בראיון מוקדש לדמויות שעיצבו את עולמו הרוחני. בראשן ניצבים הרב משה צבי נריה והרב חיים דרוקמן.
על הרב נריה הוא מדבר בהתרגשות רבה. "כשאתה פוגש את הדמות הזאת, אתה נקשר אליה. הייתה בו גדלות מיוחדת, אבל גם ענווה נדירה".
הרב פישפדר מדבר בחום מיוחד על הרב משה צבי נריה, שאצלו למד בישיבת כפר הרא"ה ושאותו הוא מתאר כדמות שהותירה בו חותם עמוק. הוא מספר כי כבר כתלמיד צעיר הבין יחד עם קבוצת חברים שהם זוכים לשהות במחיצתו של אחד ממנהיגי הציונות הדתית, ולכן ביקשו לקבוע עמו מפגש לימוד קבוע מעבר למסגרת השיעורים הרגילה.
אחד הזיכרונות שנחרטו בו במיוחד קשור לחגיגות היובל של כפר הרא"ה. למרות מעמדו הציבורי הרם וההערכה הרבה שלה זכה, עמד הרב נריה בפני תלמידיו וביקש את עזרתם בענווה יוצאת דופן. "הוא אמר לנו: 'אני צריך את העזרה שלכם'", משחזר הרב פישפדר, "וזה היה מדהים לראות אדם שכל כך הרבה אנשים נשאו אליו עיניים, מדבר בפשטות כזאת".
אחד הזיכרונות המיוחדים שעליהם מספר הרב פישפדר קשור למפגש קבוע שקיימה קבוצת תלמידים מצומצמת עם הרב משה צבי נריה בשנות לימודיהם בכפר הרא"ה. התלמידים ביקשו לנצל כל הזדמנות לשמוע מהרב מעבר למסגרת הלימודים הרגילה, ובאחד המפגשים שלף הרב מאמר שכתב הרב חרל"פ ופורסם בעיתון הצופה. "הרב ישב איתנו ועבר שורה שורה על המאמר", הוא מספר.
"הוא הסביר, דייק, הוסיף הערות והראה לנו איך לומדים טקסט לעומק". מבחינתו, המפגש הזה לא היה רק שיעור בתוכן הדברים אלא גם שיעור בגישה לתורה ולמחשבה. "ראינו אדם שמתייחס ברצינות לכל מילה ולכל רעיון", הוא אומר, "וזה היה חלק מהחינוך שקיבלנו ממנו - לא להסתפק בכותרות, אלא להתעמק ולהבין את המשמעות שמאחורי הדברים".
הרב פישפדר מקדיש חלק נרחב מהשיחה לדמותו של הרב חיים דרוקמן, שאותו הוא מגדיר כאחד ממוריו המרכזיים וכמי שעיצב את תפיסת עולמו הציבורית והרוחנית. הוא מספר בהתרגשות על ביקור בלתי נשכח שערך הרב דרוקמן בבית הוריו לאחר שעבר ניתוח בתקופת לימודיו בישיבת אור עציון. "הייתי אחד מתוך מאות תלמידים", הוא נזכר, "ופתאום הרב דופק בדלת של הבית. אמא שלי כמעט התעלפה מהתרגשות".
המפגש המחיש את יכולתו הנדירה של הרב דרוקמן לראות כל תלמיד באופן אישי, גם בשיא פעילותו הציבורית. מעבר ללימוד התורה, הוא מדגיש כי הרב דרוקמן הנחיל לתלמידיו מבט של אהבת ישראל ועין טובה. "הרב לימד אותנו שגם כשיש מחלוקות, צריך לחפש את הנקודה הטובה שבאדם", הוא אומר. את ספריו של הרב דרוקמן הוא ממשיך ללמוד וללמד עד היום, ורואה בהם דרך נגישה ובהירה להנחלת משנת הגאולה והאחריות הלאומית לדור הצעיר.
מכאן הוא עובר לדבר על אחדות ישראל, נושא שחוזר לאורך כל הראיון. "אני חושב שכל מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות קשור לניסיון ליצור פירוד. דווקא לכן צריך להרבות חיבור".
הישיבה פועלת עם כלל האוכלוסיות בעיר - ותיקים, עולים חדשים, יוצאי חבר העמים, עולי אתיופיה ועולים מארצות הברית. "אנחנו לא מסתכלים על גוונים. אם אתה אוהב אנשים באמת, הם מרגישים את זה".
הוא מתייחס גם לביקורת המופנית לעיתים כלפי הציבור הדתי־לאומי. "יש מי שמכנים אותנו בכל מיני שמות. אבל אנחנו רוצים שלום. השאלה היא איך מגדירים שלום. אנחנו רוצים שלום אמיתי. שלום שמאפשר לעם ישראל לחיות".
לקראת סיום הראיון חוזר הרב פישפדר אל מושג השליחות, שעומד במרכז תפיסת עולמו. הוא מספר על שנות השליחות בארצות הברית, על הקשר עם יהודים שפגש שם ועל תלמידים לשעבר ששבו ופגשו אותו בארץ.
"אנחנו שליחים של הקדוש ברוך הוא", הוא אומר. "כל אחד בתחומו. אחד לוחם, אחד מחנך, אחד איש מקצוע. אבל כולנו צריכים לחיות מתוך תחושת שליחות".
את אותו מסר הוא מבקש להנחיל לתלמידיו. "המטרה היא לא רק ללמוד תורה. המטרה היא לבנות אנשים שפועלים למען עם ישראל".
גם התוכניות לעתיד נובעות מאותה תפיסה. הישיבה פועלת להרחבת פעילותה, לקליטת תלמידים נוספים ולהקמת מרכז חדש למשפחה שיעסוק בטיפול, בליווי ובחיזוק קשרי זוגיות וקהילה. "יש עוד הרבה מה לעשות. להגדיל את העשייה, להרחיב את המעגלים, לחזק משפחות, לחזק קהילות".
אחרי כמעט שעה נדמה כי כל התחנות שעבר - מגבעתיים לכפר הרא"ה, מגולני אל הרבנות הצבאית, מארצות הברית אל אשקלון, ומשמחת תורה אל חמ"ל החסד - מתכנסות לאותה תפיסה פשוטה. "אנחנו רק שלוחי מצווה בעולם הזה. הקדוש ברוך הוא נותן את הכוחות, ואנחנו צריכים לעשות את הטוב שאנחנו יכולים למען עם ישראל", מסכם הרב פישפדר.